האביב כבר הגיע וחג הפסח כבר ממש מעבר לפינה, וכולנו יודעים ומצפים לליל הסדר שאנו מקיימים עם מצוות אכילה של מצה ומרור, כאשר לסעודה ולשתיית ארבעת הכוסות מצטרפת המצווה של "והגדת לבנך" - מצוות סיפור יציאת מצרים. במה שונה מצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר ממצוות הזכרת יציאת מצרים בכל השנה? חכמי המוסר דורשים את העניין שמצוות סיפור יציאת מצרים מקשרת את הבנים לאבותיהם. הבנים הם שומעי הסיפור והם המעבירים לדורות הבאים את אשר אירע לעם ישראל במצרים והגעתו לארץ המובטחת.
מובא ברמב"ם בהלכות חמץ ומצה: "מצוות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים" (פרק ז', ה"א). לאחר מכן מוסיף הרמב"ם בהלכה ב': "מצווה להודיע לבנים". חכמנו ז"ל הקפידו מאוד על מצווה זו, ומצינו שאמרו עליו על רבי עקיבא שמימיו לא אמר לתלמידיו: הגיע עת לעמוד ולהפסיק את הלימוד בבית המדרש חוץ מאשר בערבי פסחים ובערב יום הכיפורים, וזאת למה? בהיות ובערב יום הכיפורים יש להאכיל את הבנים ובערבי פסחים בשביל התינוקות שלא יישנו. על ההורים חלה החובה להרדים את התינוקות ביום, כדי שיהיו ערים בלילה בשעת קריאת ההגדה. שום סיבה לא מנעה מרבי עקיבא מלישב בבית המדרש, אלא מצוות "והגדת לבנך".
יש לראות את החשיבות שמצאו חכמנו בהעברת המסר של סיפור יציאת מצרים בדבריו של בעל ספר החינוך: "לספר בעניין יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן, כל אחד לפי צחות לשונו. להלל ולשבח להשי"ת על כל הניסים שעשה לנו שם שנאמר: 'והגדת לבנך'. וכבר פירשו חכמים במצוות הגדה זו שהיא בליל ט"ו בשעת אכילת מצה... ועניין המצווה שיזכו הניסים והעניינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח השי"ת נקמתנו מהם, ואפילו בינו לבין עצמו אם אין אחרים, חייב להוציא הדברים מפיו, כדי שיתעורר לבן בדבר, כי בדיבור יתעורר הלב" (מצווה כ"א).
ואכן יש האומרים כי מצוות סיפור יציאת מצרים דומה במידה מסוימת למצוות התפילה. כשם שתפילת הלחש פותחת בברכות השבח, ויש בה בקשות על הכלל ועל הפרט באמצעה, ולבסוף הודאה, כך גם בהגדה של פסח יש שבח והודאה על העבר ובקשות על העתיד הן בברכה החותמת את 'המגיד', והן בסוף סדר ההגדה לאחר הסעודה.
עם זאת מבחינה אחרת מצוות סיפור יציאת מצרים דומה דווקא למצוות לימוד תורה. בהגדה אנו עוסקים בדרשות חז"ל העוסקות ביציאת מצרים ובהנהגת הקב"ה אותנו ביציאה עצמה ולאחריה - בקריעת ים-סוף, מתן תורה וכניסתנו לארץ ישראל. ההגדה גם שונה משאר התפילות והמצוות שתלויות באמירה, שכן כל המרבה בסיפור יציאת מצרים הרי זה משובח ואילו בתפילות בדרך כלל יש נוסח קבוע וידוע ואין להוסיף או לגרוע. קיים הבט נוסף המשווה בין סיפור יציאת מצרים למצוות לימוד התורה, שהרי בסיפור המעשה יש לכך השפעה על כל הדורות ואילו לא היו יוצאים אבותינו ממצרים כל הדורות הבאים היו משועבדים. לכן יש עניין גדול באריכות הדברים כמו שלתורה אין גבול ללימודה.
ראיתי באחד הספרים את השאלה הבאה: המצווה בתורה "והגדת לבנך", ולכן האבא המספר לבנו על היציאה ממצרים נקרא "הגדה". אם כן למה לא נאמר "וכל המרבה להגיד"?
התשובה לכך שהמילה "לספר" קשורה במילה "ספיר", ההגדה מבהירה לנו כי כשם שהספיר היא אבן טובה הזורחת ומאירה, כך על-ידי סיפור יציאת מצרים אנו מאירים את חשכת הגלות. והרי ההגדה מספרת לנו על החכמים שהיו "מספרים" את סיפור יציאת מצרים "כל אותו הלילה" של ליל הסדר. לאור האמור אפשר לפרש: "היו מספרים" הם האירו את החושך (הלילה) של הגלות.
