לספר במה שקורה לנו

עוד כמה ימים נאמר "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים". שימו לב: לא לדבר - לספר! כלומר, לחזור על דבר שאנחנו כבר יודעים, ולמה בעצם? מפני שידיעה בלבד, ללא התרגשות והתפעמות הבאות ממעמקי הנפש, אין בכוחה להניע את האדם לחולל מהפכה מן היסוד בכל אורחות חייו, וזה הרי מה שנדרש מעם העבדים שפרץ אך זה עתה ממצרים ולא ידע בדיוק מה לעשות עם החרות החדשה שלו. אומנם נכון, מי שבעיניו ראה עמוד ענן ועמוד אש, את הים נבקע לשניים, קופא ובעיתוי מושלם מפשיר ומטביע את הצבא המצרי, לא ישכח זאת כל חייו, אבל הזיכרון הטרי, החי, שגרם לעם לצאת מכליו ולקבל על עצמו התחייבות כל כך מוזרה כמו "נעשה ונשמע"! - הזיכרון הרגשי דוהה עם הזמן ומשאיר אחריו רק את הידיעה היבשה. ואת הנס - האדם במגבלות תודעתו ממיין בין הדברים "הנורמליים", וממילא ייחודו והחד-פעמיות שלו הולכים ונשחקים. כדי למנוע את השחיקה הזאת אנחנו "מספרים" ביציאת מצרים כמי שחווה את הסאגה הזאת בפעם הראשונה, ובעצמו: "בכל דור ודור חייב אדם לראות א ת ע צ מ ו כאלו ה ו א יצא ממצרים"... עד כדי כך מגיעה ההמחשה, שמגיד ההגדה מצווה לשבת בהסבה, נשען על כרים, מנהג בני חורין שאך זה עתה זכו בחרותם. בהסתכלות שטחית ההנחיות האלה יכולות להראות נאיביות, אולם דווקא הן, ולא זיכרונות היסטוריים של כל עם אחר, עמדו אלפי שנים במבחן הזמן. על-פי התובנה הזאת נחוץ לנו עוד ליל סדר אחד כדי לספר בנסים שקורים אותנו כאן ועכשיו, אבל דעתנו קצרה מלהפנים ולהכיל אותם. והואיל וליל סדר ב' אינו באופק, מומלץ להקדיש חלק מן הסדר הקיים לזכות שאין שנייה לה שנפלה בחלקנו, לחיות בזמן הזה, המשופע בכל כך הרבה נסים. נפתח בגדול מכולם, נס קבוץ הגלויות. הבו עוד דוגמה אחת - אחת! - שעם יצא ממולדתו, נפוץ בכל קצווי עולם ולאחר שני אלפי שנים נשלף מתוך העם שבתוכו חי, את שפתו דיבר ובתרבותו התערה, "גוי מקרב גוי", כדי לחזור אל מולדתו הקדומה ובפיו שפתו הקדומה וזיכרון כל הר וגיא, כל עיר וכפר, שאת רובם מצא בשיממונם, כאלו חיכו לו. ההתרחשות הזאת מתוארת כבר בספר דברים (ד'-לד') כמצויה מחוץ לטבע: "או הניסה אלוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי ..."? כבר בימים ההם, לפני אולי 3,200 שנים - דת, תרבות, ושפה של קבוצה אתנית קטנה לא יכלו להתקיים קיום נפרד בתוך אימפריה אדירה כמו מצרים ולא להימחץ מתחת לטוטאליות החובקת כל של התרבות והציוויליזציה שלה. כבר בגלל זה בלבד, הוצאת גוי מקרב גוי הייתה נס. אולם הנס הזה חזר ונשנה כעבור כ-700 שנים, כאשר אותו העם גלה שוב, הפעם אל תוך תרבות עולמית מוחצת וחובקת כל אחרת, הבבלית-פרסית, חזר למולדתו הקדומה והתחיל מחדש. ובימינו - שוב חוזר הנס על עצמו, בשלישית: יהודים שבים מקרב גויי ישמעאל ומקרב גויי עשיו ותוך דור אחד השילו מעצמם את הזהות הזרה וחזרו לזהותם הקדומה, אותה הצליחו לשמר כל אלפי השנים האלה.

נסי לוואי

בהיסטוריה האנושית לא היה דבר כזה מעולם, ועדיין זה אינו כל הנס. המדהים הוא, שכל זה נאמר לנו מראש: "והפיצך ד' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ... ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך..." (דברים כוח - סד, סה): הרי לנו לא רק הליכה לגלות, כי אם גם הניסיון הידוע "להרגיע", להסתדר בארצות הגולה, ולשווא. ובהמשך נאמר: "אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ד' אלוהיך ומשם יקחך והביאך... אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה..."( דברים ל-ד,ה). וכך בדיוק אכן קורה, יום יום! אם אין אנחנו עומדים פעורי פה נוכח פלא התגשמותם של הדברים האלה, סימן שחושינו קהו ואנחנו זקוקים לתזכורת כמו החזרה הטקסית על יציאת מצרים שאנו עושים בליל הסדר. מי שפונק בנס כל כך גדול כמו נס קבוץ הגלויות, נסים פחותים מזה, "קטנים עליו". הנס הדמוגרפי, למשל. כל המומחים הוכיחו מתמטית, שהפרויקט הציוני חסר היתכנות בגלל פערי הילודה מול הערבים (שהיו קטסטרופליים: 6 ילדים במשפחה הערבית הממוצעת, רק שניים ביהודית). רבים נמנעו מלעלות ארצה בגלל זה. הטיעון הדמוגרפי גם סיפק לשמאל את הנימוק המכריע לנסיגה מיהודה ושומרון. והנה, לפתע השתנה כיוון הרוח: הילודה הערבית ירדה ל-3.11 ילדים למשפחה עם מגמת ירידה, והיהודית עלתה ל-3.16 ילדים והיא במגמת עלייה. ונסים קורים כנראה רק בא'י, כי היהודיות בחו'ל ממשיכות ללדת מעט, פחות מן הממוצע הארצי שלהן! ומסביב לנסים הגדולים - המון נסי-לוואי. כמה דורות הייתה ליהודים תדמית כפופה והם נחשבו לפחדנים ולמשתמטים? היום, חילות זרים באים להתאמן במדינת היהודים וצבאם יצא מנצח ב-100 שנים של מלחמות. 7 מיליון יהודים ממציאים ומייצאים במיליארדים רבים נשק מתוחכם שמעצמות זקוקות לו. עוד אגדה אנטישמית מושרשת האמינה שיהודי טוב בכספים, נשך וריבית, אבל מעבודת האדמה הוא בורח. ומה אנחנו רואים? לקחנו ארץ שוממה (מחציתה מדבר, היתר סלעים, חול וביצות ורק 20% כשירים לעיבוד חקלאי) והחזרנו לה את התואר "זבת חלב ודבש" (10-12,000 ליטר חלב לפרה כשהאחוד האירופי מייצר 6,139 ליטר!). מצאנו ארץ יבשה ומתייבשת, הפכנו מי ים למים מתוקים ואנחנו משקים בהם אפילו את אויבינו. מתי, אם לא ליל הסדר הוא הזמן הנכון, להניח למחלוקות הקטנוניות ולפנות מקום בנפש לנס הגדול של חזרת העם הזה אל "ארץ חמדה טובה ורחבה" - ועינינו רואות!