פולין, אוקראינה, ליטא, לטוויה, אסטוניה, הרפובליקה הצ'כית, רומניה, הונגריה. מה המשותף ביניהן היום? גירוש דיפלומטים רוסיים באקט של סולידריות עם תרזה מיי, ראש ממשלת הוד מלכותה שתבעה את עלבון הפגיעה הגסה בריבונות ארצה ביד המרצחים סוכני רוסיה.
מה המשותף בין ארצות אלה אתמול? הן היו כולן עבדיה הנרצים של האימפריה הסובייטית, לכולן היה גבול, גם אם וירטואלי, עם המעצמה הדורסת האדירה. הן חיו תחת טרור אידיאולוגי, ועדיין, הדעת נותנת הן חיות היום, חופשיות, עם זיכרון של פחד שאינו יכול לסור, כי רוסיה היא רוסיה, ופוטין הוא פוטין.
אבל בצעד חסר תקדים, הצטרפו הממשלות של המדינות האלה לארצות הברית, לקנדה, לצרפת, לאיטליה, לשוודיה, לספרד, אפילו לאלבניה, ועוד, צופפו שורות ואמרו לרוסים לא עוד! יש גבול. חיסול 'בוגדים' בגז קטלני על אדמת מדינה ריבונית בלי עכבות, בלי לחוש להרעלתם של למעלה מאזרחים שדבר אין להם לא עם רוסיה ולא עם ריגול, ולא עם בגידה, ולא עם אזהרת סוכנים אחרים מחצות קווים פן יחוסלו גם הם.
גז קטלני בעולם החופשי היום - היה לחציית גשר אחד יותר מדי בגשרים אותם חוצה רוסיה כדי להתערב במערב ובחוקיו, כדי להשפיע על המערב ואמונותיו, כדי לאיים על המערב ובמוסדותיו, כדי לזלזל במערב ובזכויות האדם שהוא מטפח, כדי לקבוע שעל הפלנטה ארץ יש מקום רק לבעלי החיים המודים כי החיים במחיצת הדוב הרוסי נועדו רק כדי לשמור עליו שלא יבולע לו כשהוא חונק אותם! הצעד הזה הוא בשורה. הוא נועז ומעורר השתאות מבורכת אף על-פי שאין לדעת מה יבוא אחריו.
יותר מדי שחקנים בזירה משחקים ביותר מטקסט אחד במחזה, יותר מדי מהם מפתיעים אפילו את עצמם כשהם מגיבים ביום נתון, פתאום אחרת לחלוטין מאשר העלו על דעתם. הכל בלתי צפוי, ואף על-פי כן, הסולידריות עם אנגליה, לא מעצמה היום, מדינה שאפילו אינה עוד במאה אחוזים חברה באירופה, היא הישג הראוי לכל תקווה בעולמו הבוטה של הגלובוס.
מי מפחד? כולם מפחדים. אי-אפשר שלא. רוסיה אינה יכולה לעבור על סדר היום. היא מעצמה. היא אדירת כוח. היא חסרת עכבות. אבל מפני שהכל, אי-אפשר שלא, מפחדים, ראוי להתברך כי חרף הפחד, נעשה צעד האומר קול גדול לעולם, יש מערב! יש רוח של חרות הקושרת את הארצות החברות בו בברית על עמידה מול דורס שחג בשמים בהם אין אלוהים.
תרזה ראויה להערכה שלולי רוסיה התגרתה בה הייתה מבוששת לבוא. הדב הרוסי עשה אותה לביאה.
