לכל איש ואישה נתנו משמים
שי, קערה צנועה, אישית.
יש בה, איך לא, מרורים למזכרת
כי גם הכאב נברא בראשית.
בצד המרור מתמתקת חרוסת,
מלבר היא כטיט, מלגו מעדן,
כך זוכרים לחם צר ברווחה מבורכת,
כך מתענגים מעידן לעידן.
ובקערה, עגולה ואילמת,
מונחת ביצה המזכרת לכל
כי יש בעולם ששון ועצבת
מעגל של שמחות, לידה ושכול.
לא די במרור, יש גם חזרת
בוחנת עד אנא הולכים ייסורים.
אך תיגע קל בחך, היא צורבת בוערת,
אבל בולעיה כולם גיבורים!
ומוריקה אביבית וירקרקת
תלישה קטנה של כרפס מעודן.
זה מה שאכלו עבדים בשבי,
זה מה שמגרה בני חורין בסעודה.
לא חסרה בקערה גם זרוע,
בל נשכח כי כולנו יחדיו חיים
בזכות אל מרום, המולך מגבוה
ביד רמה על ימים ואיים!
ערב פסח התע"ח
