אי-אפשר לתאר את כל אשר עברתי באותן שנים במלחמה הארורה הזאת. גם אי-אפשר לתמצת את כל אשר עברתי על דף נייר אחד. מה שתשמעו יהיה רק על קצה המזלג... אני חנה בינקה לבית אבלזר ילידת טארנוב שבפולין, ביתו של טוביה ושרה אבלזר, אחותן של אליעזר (לוייזק), יהודה (אידק) ולאופולד (פולדי).
אבי היה מוסיקאי מחונן. עד כדי כך מחונן ששירת בצבא הפולני 25 שנים כמנצח אחת משלוש התזמורת הצבאיות שנחשבו הטובות ביותר בפולין. בשל היותו יהודי לא אפשרו לו לעלות בדרגות. כמובן שהציעו לו את הדרגות המגיעות לו, בתנאי שיתנצר. מכיוון שסרב הוא נשאר במהלך כל שירותו הצבאי בדרגת סמל ראשון... אבי לא היה אדם דתי. הוא נהג ללכת לבית-כנסת רק פעמיים בשנה: בראש השנה וביום כיפור. בכל פעם שעשה זאת, היה מלווה בקצונה הגבוהה הפולנית. מתוך כבוד. ב-1940, ערב פסח, נעצר אבי על-ידי הגסטאפו. הוא הואשם בריגול נגד הגרמנים. הוא נלקח לבית -סוהר בעיר טארנוב ומשם, כעבור תשעה חודשים הועבר לאושוויץ. הוא היה בין היהודים הראשונים שהובאו לאושוויץ להשמדה. אימי קיבלה הודעה מהגסטאפו כי בעלה היקר נפטר מהתקף לב והתבקשה לחתום על מסמך שבו נאמר כי היא מאמינה להם שסיבת המוות היא התקף לב.
אמי הייתה עקרת בית מסורה שגידלה ארבעה ילדים... הבית לא היה דתי וגם לא מסורתי אבל היה כשר ובשבת היא לא הדליקה אש, לצורך כך הייתה מגיעה בשבת בבוקר גויה שהייתה מדליקה אש והולכת. אמי נרצחה על-ידי הגרמנים כשחוסל גטו טארנוב. ...אחיי ואני ניסינו להציל את אימא והחבאנו אותה יחד עם נוספים באחד המרתפים. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותה...
אחי הקטן, לאופולד, נרצח עוד לפני שהועברנו לגטו. הוא נרצח על-ידי חיילי S.S שהיו שיכורים או מסוממים. הם פרצו לבתים בשעת ערב מאוחרת, הוציאו גברים אך גם משפחות שלמות וירו לכל אחד כדור בראש. אימי, שני אחיי ואני ראינו איך יורים ללאופולד כדור בראש. כשפרצה המלחמה ריכזו אותנו בכמה רחובות בעיר אבל לא סגרו אותנו בהם. אח״כ העבירו אותנו לגטו טארנוב. עם חיסול הגטו העבירו את אחיי ואותי למחנה העבודה פלאשוב שהפך למחנה ריכוז. בפלאשוב הופרדתי מאחיי משום שהונהגה שם מדיניות של הפרדה בין נשים לגברים. נשלחתי לעבוד בבית מלאכה לתיקון מדים לחיילים גרמנים (גרוסשניידראי) ועד שנת 1944 הייתי שם. עם חיסול מחנה הריכוז פלאשוב הועברתי לאושוויץ. שמעתי שאחיי נלקחו לאוסטריה למטהאוזן.
שם נפטר אחי הבכור אליעזר. הוא כמעט ושרד את המלחמה אך כשהגיעה אליו שמועה כי אהובתו נרצחה, איבד את רצונו לחיות ולא עבר זמן רב עד שנפטר. יהודה (אידק) ניצל. בתום המלחמה הוא מצא אותי ולא נפרדו דרכנו עד לפני שנתיים (2007)כשנפטר בשיבה טובה. עלינו יחד לארץ וגרנו במרחק חמש דקות הליכה האחד מהשני בבאר-שבע.
המראה הראשון שראיתי כשדלתות הרכבת שהובילה אותי לאושוויץ נפתחו, היה העשן. על הרציף חיכו לנו עשרות או אולי מאות חיילי S.S עם כלבים. תוך כדי צעקות החיילים ונביחות הכלבים דחפו אותנו מחוץ לרכבת וחילקו אותנו לשתי קבוצות! קבוצה אחת נידונה למוות בתאי הגזים והקבוצה השנייה יועדה לשרת את הגרמנים בעבודות פרך סתמיות. אח״כ נלקחנו למקום שבו עברנו טיפול משפיל מלווה במכות. שערות ראשינו גולחו, בגדינו נלקחו מאיתנו ובמקום קיבלנו סמרטוטים ונעלי עץ. פעם אחת ביום קיבלנו רשות לצאת החוצה לשירותים מאולתרים ולהתרחץ בברז עם מים קרים מאוד. האוכל שקיבלנו היה פרוסת לחם עם קצת מים וחתיכת לפת. הם קראו לזה מרק. זה מה שקיבלנו ל-24 שעות.
בשלב מאוחר קעקעו לנו מספרים על היד והאושר היה גדול כי אמרו לנו שהמשמעות של הקעקוע היא שאנו כשירים לעבודה וכך יש סיכוי שנשאר בחיים. בתנאים הקשים הללו שרדתי ארבעה חודשים עד לתחילת צעדת המוות. גם את צעדת המוות שרדתי וכך הגעתי לברגן-בלזן שבגרמניה. שם, ב-15.4.1945 שוחררתי על-ידי הבריטים. הייתי חולה מאוד. שקלתי 35 ק״ג. אבל אני פה למרות כל מה שעברתי.
שנה אחרי המלחמה הכרתי את אריה בינקה, גם הוא ניצול שואה. התחתנו. נולדה לנו בת בגרמניה והחלטנו לעלות לא״י. לא״י, מדינת היהודים. לאט-לאט השתקמנו. בעלי החל לעבוד וחיינו לא רע בכלל. במהלך השנים נולדו לנו עוד שתי בנות. כל הכתוב כאן נכתב לפני מספר שנים. כיום (2009) המצב שונה. בעלי נפטר ממחלה קשה לפני 10 שנים. אני גרה בבית מוגן. הבנות נשואות. לכל אחת מהן נולדו שלושה ילדים. חלק מהנכדים כבר נשואים ואפילו יש לי ארבעה נינים מקסימים - שחר, בן, איתי ועומר. אני מאושרת.
חנה בינקה. 04/2009
חנה נפטרה לפני כשנתיים. את מכתב זה קיבלתי מביתה טובה והוא מפורסם ברשותה. עדות מגוף ראשון.
