יהיה מעניין לעקוב אחר התפתחות המחשבה המפוצלת בארה"ב סביב נושאי ההתחממות הגלובלית ומקורות האנרגיה העתידיים בארה"ב ובעולם. פשטותו היחסית של דיון זה, הפכה אותו לתקדים שישליך על מכלול שלם של נושאי מחלוקת דומים אך מורכבים יותר להתייחסות ופתרון. ביסודו של דבר לוויכוח שלוש פנים: עצם שאלת ההתחממות "כן" או "לא" ובכמה, גלובליזציה כמסגרת אינטגרטיבית לטיפול עולמי בנושא משותף והסכם פריס 2015 בשאלת האקלים. כשבטעות מערבבים ביניהן ומטשטשים את הייחוד הגלום בכל פן, הופכים את הדיון לשיח חרשים.
בשאלת ההתחממות הגלובלית, עדיין חלוקות הדעות בין מומחים הסבורים שאין בפועל התחממות ארוכת טווח, אבל יש תנודות תקופתיות וקיימת אי-יציבות כללית מוגברת של האקלים, מסיבות שלא אפרטן כאן. אחרים שהם, ככל הנראה הרוב, סבורים שהעולם מתחמם בהשפעת עליית רמת זיהום האוויר מעשה ידי אדם. התחממות זו יוצרת אי-יציבות אקלימית ועתידה לחולל משבר חמור של אסונות-טבע עד כדי עידן קרח חדש. לדעתם אנו קרובים מאוד לקו הגבול שלפניו עדיין אפשרית שליטה בהתפתחות. משנעבור קו זה, נאבד שליטה, התהליך יהיה לבלתי-הפיך והמשבר לבלתי-נמנע.
לדיון אקלימי זה נספחת המחלוקת בדבר טיבה של הגלובליזציה כפרדיגמה. גלובליזציה תומכת "בעולם ללא גבולות ומגבלות". ביסודה, הטיעון שהמבנה המדינתי של העולם איננו טבעי ולמעשה הוא מתנהג כמערכת כוללת אחת. לכן, בכדי לנהל את ההתפתחות נכון, צריך לבחון אותה ולנהל אותה בהתאמה עם אופי העולם. גישה זו מקבלת חיזוק בולט בדיונים על האקלים. זהו אחד הנושאים שאינם מכירים בגבולות מדיניים או מגבלות פוליטיות, ולטענת רבים מחייב תאום גלובלי לפעילות אפקטיבית לשליטה בהשלכות ההתחממות הגלובלית. ההתפתחויות הטכנולוגיות של העידן המודרני ובכללן התקשוב, הכלכלה הגלובלית ואפשרויות התנועה הנוחות כמעט לכל מקום על הגלובוס תרמו לחיזוק מגמת חשיבה זו.
חשוב לציין שהופעתן של חברות רב-לאומיות שכוחן הכלכלי והפוליטי גדול לפעמים מזה של מדינות קטנות ובינוניות, תרם גם-כן לחיזוק השקפה זו שעולה בקנה אחד עם האינטרסים של בעלי השליטה בחברות אלה. האם גלובליזציה היא התפתחות נכונה ורצויה? עדיין תלוי את מי שואלים ובאיזה הקשר. הגישה הפרו-גלובלית דוחפת לעבר החלשתן של מדינות הלאום וחיזוקם של ארגונים בינלאומיים גלובליים. רבים סבורים שארגונים אלה אינם רוצים ואינם מסוגלים להחליף את מדינות הלאום, במתן מכלול המענים להם מצפים בני האדם מהמסגרות המנהלות את חייהם. בבעיות דוגמת האקלים או חופש הסחר הבינלאומי, ניתן לטפל באמצעות שיתוף פעולה של מדינות, מבלי לשפוך את התינוק עם המים.
החלטות אופרטיביות הסיבוך השלישי נובע מהסכם פריס 2015, לטיפול עולמי בסוגיית ההתחממות. הסכם זה נשען על הנחת המוצא שהעולם מתחמם בהשפעת גזי החממה מעשה ידי אדם ויש להילחם בכך ללא דיחוי. אין כיום ארגונים מתאימים יותר לנהל מאבק כזה ממדינות הלאום, שרק הן יכולות לאכוף בשטחן החלטות אופרטיביות. לכן, לכל מדינה נקבעו יעדי-הפחתת פליטה שנתיים ורב-שנתיים, במטרה להגיע לסך-הכל עולמי משמעותי בתחום הזמן שבו עדיין ניתן לרסן את "הקטסטרופות" האקלימיות החזויות. הסכם זה קצב תמריצים כלכליים למדינות שיבצעו טוב יותר, מהמוטל עליהן.
ההסכם גם הציע תמריצים אחרים למדינות שרמת הפליטה בהן כיום נמוכה, בשל רמת התפתחותם הכלכלית-תעשייתית הירודה. התנאי הוא שישכילו לעבור לשימוש בדלקים "ירוקים", מבלי לעבור תחילה דרך התהליכים המזהמים האופייניים לדלקים הישנים - בעיקר פחם ומזוט (ידלגו לפחות על חלק מהשלב המזהם). המכסות שהוטלו על המדינות המפותחות נגזרו מתרומתן המשוערת לכלל תפוקות הפליטה כיום, ונדרשה הסכמתן לכך. שתי מדינות המפתח, מסיבות מובנות, היו ארה"ב וסין ושתיהן חתמו על ההסכם.
אולם בעוד סין, שהיא עדיין מפותחת פחות מארה"ב בפליטת גזי חממה לנפש, אמורה לספוג קיצוץ "נסבל", לארה"ב זהו ניתוח קשה, משום שמרבית מקורות האנרגיה שלה הם עדיין מקורות פוסיליים מזהמים מאוד או מזהמים - פחם, מזוט, סולר ונפט - ומהפכת השימוש בגז ובאנרגיה "ירוקה" היא עדיין בעיבורה. ההתחייבות האמריקנית ניתנה על-ידי ממשל אובמה ונבעה, בין היתר, מהשקפת-עולם פוסט-ליברלית וניאו-גלובליסטית שאפיינה את המדיניות הבינלאומית שלו בתחומים רבים וגרמה לארה"ב נזקים כלכליים משמעותיים.
טראמפ "רץ" לנשיאות עם הצהרת מדיניות הפוכה לזו של אובמה בתחומים רבים ובכלל זה בתחום האנרגיה והטיפול בבעיות האקלים. בהיותו חסיד שימור מדינת הלאום. סיסמת הבחירות המובהקת ביותר הייתה: "MAKE AMERICA GREAT AGAIN". טראמפ מציג עמדה שמהותה העדפת מדינת הלאום על הגישה הגלובליסטית. הוא מעדיף טיפול בבעיות משותפות מתוך הסכמים בין מדינות, עדיף דו-צדדיים. אף-על-פי שאינו שולל הסכמים מרובי משתתפים, גורס הוא שארה"ב לא תהיה עוד "הדוד סם" העולמי ואל לה לחלק "מתנות" חינם. מתנות אלה אינן זוכות להכרת התודה לה ראויה ארה"ב והופכות בהדרגה ל"נורמה" שלילית ומזיקה. מה צריכה ישראל, למשל, להסיק מגישה זו של טראמפ? האם מותר לה להניח ברמת סבירות גבוהה שתזכה ליחס פחות מחמיר?! אני סבור שעקרונית כן, אבל עליה להישאר עם יד על הדופק ולהגדיל את מרווחי-הביטחון שלה בהסתמכות על ארה"ב.
חוב חיצוני קשה לדעת אם השקפתו בעניין ההתחממות הגלובלית נובעת מגישתו האידאו-פוליטית או מסיבות אחרות. מכל מקום, החתימה על הסכם פריס נתפסת על-ידי ממשל טראמפ ל"עסקה רעה" שמזיקה כיום לארה"ב. אבחנה זו מתייחסת לתחום ניצול עושרה הטבעי במקורות דלק, שבחלקם מזהמים ולתחומי התעסוקה הנרחבים הנפגעים ממדיניות זו. הפגיעה בתעסוקה מגדילה את האבטלה ואת החוב החיצוני, ובאזורים מסוימים של ארה"ב מחוללת משברים חברתיים מהותיים. לפיכך, דרש טראמפ תיקון של ההסכם בכל הנוגע להתחייבויות ארה"ב להקטנת פליטת גזי החממה והודיע שללא תיקון כזה,
תפרוש ארה"ב מההסכם. מאחר שחותמי ההסכם לא הסכימו לפתוח אותו דיון מחדש, הודיע על פרישת ארה"ב ממנו.
1 עתה, מדיון אופרטיבי הפך הדיון לדיון פוליטי פנימי ובינלאומי רב משתתפים ורב כעסים.
הדמוקרטים שהובילו את הגישה הגלובליסטית בארה"ב התייצבו מצד אחד של המתרס הקובע: העולם מתחמם. הסכנה גדולה. הטיפול הנדרש חייב להיות גלובלי והסכם פריס כלשונו הוא המסגרת לכך. הרפובליקנים בראשות טראמפ מציגים עמדה הגורסת: לא הוכח שהעולם מתחמם בצורה מסוכנת. אין צורך בטיפול משברי בסוגיית זיהום האוויר. טיפול גלובלי הוא רעיון אפשרי, אבל חייב לתאום גם את האינטרס האמריקני. יש לתקן את הסכם פריס או לערוך הסכם חדש. מבחינת ארה"ב האינטרס האמריקני קודם לאינטרס הגלובלי, משום שבמצב הקיים הנחת העבודה של הסכם פריס היא פגיעה קשה בארה"ב, ללא הצדקה.
אותה עמדה נוקט טראמפ גם בנושאים אחרים כגון הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה (NAFTA), הסכם הסחר הטראנס-פסיפי (TPP), הסכם נאטו (NATO) ואחרים. משקלה הפוליטי והכלכלי של ארה"ב בעולם הופך את שינוי המגמה שמוביל טראמפ לעקרוני ומהותי בעת ובעונה אחת. אותה מדיניות, הוא נוהג גם במזרח התיכון במעורבותו בסוריה, מול אירן ו
קוריאה הצפונית - השיקול המכריע הוא האיום על ארה"ב - בשאלת ההגירה המסיבית לארה"ב, לרבות "סגירת הגבול" עם מקסיקו ובמאזן הסחר עם סין.
המגמות הדומיננטיות באירופה המערבית, בת-הברית ההיסטורית של ארה"ב מאז מלחמת העולם השנייה, ביחס לגלובליזציה, דומות לאלה של המפלגה הדמוקרטית. מטבע הדברים גדלים הפערים בין ארה"ב לאירופה, ככל שגדל הקיטוב בין דרכו של ממשל טראמפ לעמדות הדמוקרטיות. הרושם המתקבל הוא שהמחלוקות של אירופה עם רוסיה, כגון באוקראינה, הפזילה לעבר המדינות הבלטיות והכניסה הרוסית לסוריה - אינן "מזעזעות" את טראמפ. הוא מנהל את יחסיו עם פוטין במישור דו-צדדי יותר מאשר במישור רב-צדדי. כאשר קיימת זהות גישות קרובה עם אירופה, כגון בניסיון החיסול של המרגל הרוסי סרגיי סקריפל בבריטניה, הוא משתף פעולה בסנקציות ובגירוש דיפלומטים. אולם, כאשר מתחוללת תקיפה סורית חוזרת בנשק כימי נגד אוכלוסייה אזרחית סורית, הוא מוכן לפעול נגד סוריה בעצמו תוך התעלמות מניסיונות הרתעה רוסיים, גם אם היה מעדיף מציאות אחרת.
במערכת הבינלאומית של טראמפ שולטת הבי-לטרליות כגישת יסוד.
השלכות רחבות הדיון הפך מדיון בשאלת הקטנת זיהום האוויר כדרך לשיפור האקולוגיה ואיכות האקלים העולמי, לדיון פוליטי על ההגמוניה בארה"ב ועל אופן השתלבותה של ארה"ב בחיים הבינלאומיים, כלומר: "אמריקה ראשונה" (טראמפ) או "גלובליזציה ראשונה" (אובמה). הכרעה בסוגיה זו איננה נוגעת רק לשאלת זיהום האוויר. היא בעלת השלכות רחבות על מערכת יחסי החוץ האמריקנית, על יציבות המערכת הבינלאומית וגם על הקיטוב הפנימי בחברה ובמוטיבים השליטים בהשקפות העולם של שני הגושים הפוליטיים הגדולים בה.
הוויכוח חוזר על עצמו בנושאים לא מעטים בהם עמדות הדמוקרטים והרפובליקנים חלוקות באופן קוטבי כמעט. מאחר שנושא האקלים הוא מן ההישגים הבודדים בזירה הבינלאומית שהושג על-ידי ממשל אובמה, הרגישות הדמוקרטית לגביו גבוהה במיוחד. השתלשלות הדיון בנושא זיהום האוויר - האופן בו יתפשרו הדמוקרטים עם הנשיא והנשיא יגלה מידה של "התחשבות" ברגישויותיהם - עשויה לרמוז על כל השאר. התבצרות הגושים הפוליטיים הגדולים בעמדות סקטוריאליות, תעביר את מרכז הכובד במרוץ לבחירות האמצע (נובמבר 2018), ולנשיאות (2020), ליכולתו של הנשיא להגדיל את בסיס התמיכה הפוליטית בו מחוגי המרכז. רגישותם של אלה לאידיאולוגיה נמוכה יותר, ובחינת הצלחתו בהגשמת הבטחותיו לבוחרים בבחירות 2016, תהיה חשובה לעיצוב עמדותיהם כמצביעים.
