יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה הוא יום חשוב, לכל עם ישראל, במיוחד למשפחות השכולות וליתומים. אבל יום הזיכרון הוא גם יום של תזכורת אימה וצער לנפגעי ונכי מלחמות ישראל לדורותיהם. כל אחד והמלחמה שלו, יום זיכרון כואב של המלחמה או המלחמות שהשתתף בהם. יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה הוא עוד תזכורת קולקטיבית כואבת עד מאד.
"למה דווקא אני"? שואל את עצמו כמעט כל מי שחזר משם, מהקרב, "למה דווקא אני נשארתי והם כבר לא איתנו"? שאלה זו מטרידה כל ימות השנה אבל כל שנה מועצמת יותר, ככל שיום הזיכרון קרב.
02:46 לפנות בוקר, בבית האור עדיין דולק, מסך המחשב מרצד והמקלדת עובדת שעות נוספות, עוד לילה לבן. רוב עם ישראל ישן שנת ישרים, אבל יש כאלה שממש לא מצליחים לישון, אירועים שונים רצים במוח הקודח, זיעה קרה מכסה את הגוף ומציקה לנפש, אין מנוחה. חלומות, סיוטים או במונח הלועזי "פלש בק". הכל מתערבב. בגלל או בזכות הערבוב בדרך כלל לא זוכרים ממש תמונות ברורות, כנראה מנפלאות הגנה האינסטינקטיבית של המוח. ריחות וירטואליים מציפים את חוש הריח שכבר לא ממש קיים, ושוב חוזרת השאלה "למה דווקא אני"? תמונות מוחשיות ודמיוניות מתערבבות, צריח טנק מצודד ישר ממול, לימינו טנק נוסף ממהר לקבוע מטרה, פגז יוצא במהירות מהתותח הראשון, רשף בוהק של אש רודף אחריו, מנסה להשיג אך לשווא, בוום!!! לא, גם הפעם זה לא הפגז, בסך-הכל אופנוע רעשן עבר בכביש... אמת או דמיון? כן, כמעט הכל אמת, מעט מאוד דמיון.
מי שלא היה שם לא ממש מבין ולא יכול להבין, גם אם הוא מאוד מתאמץ ורוצה. מטפלים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, ואפילו משפחה קרובה מאד, כולם מנסים, רוצים לעזור, אבל איש לא מסוגל להבין. שלא תחשבו אחרת, גם אלה שהיו שם לא ממש מבינים זה את זה, אפילו לא את עצמם, כל אחד עם החוויה הפרטית שלו, כל אחד משוכנע שהתרמיל שלו הוא הכבד מכולם, כל אחד עם רגשות האשם שלו, במודע ו/או בתת מודע: "אולי יכולתי לעשות אחרת? אילו תפקדתי אחרת אולי חיי מישהו היו ניצלים? אילו סירבתי פקודה אולי חייל אחד או יותר היו ניצלים? אילו ואילו ואילו... אבל את הנעשה לא ניתן להשיב, כל שנותר הוא להישאר עם השאלות ועם ה - "אילו".
יום הזיכרון, יום של תפילה למי שמאמין, יום של בכי וצער לאחרים, בדרך כלל בשקט, בסתר. יום שבו מנסים להיזכר באלו שנשארו צעירים, ובעיקר באלה נשארו שם, בשדה הקרב. מנסים להיזכר בפנים, בחוויות, בצחוק ובעצב, בכעס ובשמחה. אך עם השנים התמונות הולכות ומטשטשות, הזיכרון מתעמעם. אבל הסבל? לו יש דרך משלו, הוא מסרב להיעלם, נהפוך הוא, עם השנים הסבל הפנימי הולך ומתעצם, מסרב בכל תוקף לשכוח ולהשכיח, מתעקש להישאר ולהזכיר, כמו אומר: "אני כאן בשביל להישאר, אל תנסה לברוח, אל תנסה למחוק, לא יעזור לך כלום". בימים ובלילות, בנסיעה בדרכים כאשר שומעים רעש פתאומי המזכיר קול רעש חריג, או באמצע אירוע משפחתי, כאשר ריח הבשר הנצלה במנגל מזיל ריר מכל הסובבים, יש כאלה שנזכרים בריח הבשר החרוך, זיכרון כואב של אלה שנשארו שם, לעולמים.
יום הזיכרון הוא גם יום של חשבון נפש, לכל אלה שהיו שם וחזרו, חלקם חזרו שלמים אך מרוסקים, אחרים חזרו חסרי אברים ושבורים. חשבון נפש נוקב עולה בכל פעם: מה עשית למדינה ומה המדינה עשתה עבורך? אבל מסתבר שזה לא חשוב מה וכמה עשית למדינה, מפח נפש גדול מתפוצץ בפרצוף של רובם, המדינה ידעה ויודעת לדרוש, לחייב, לגייס, אבל חלילה אם נפגעת, המדינה ושליחיה יודעים להתעלם ואפילו להתעלל. לצערי, תחושה אמתית של הפקרת פצועים בשטח מלווה רבים וטובים, אך ללא מענה הולם.
נכון, בדרך כלל יש אמפטיה ו/או סימפטיה, אבל זה ממש לא מספיק. כל שנה בזמן הזה וגם לפני יום כיפור אני תוהה, מי סוף-סוף יתעורר, מתי ואם בכלל...
