האמת צריכה להיאמר: בחירות (אם זה הוא המושג הראוי) שבהן הנשיא המכהן זוכה ב-87% מקולות המצביעים אינן סיבה למסיבה.
ולדימיר פוטין, שאינו חשוד יתר על המידה בנטיות דמוקרטיות, הסתפק בהרבה פחות מהרוב הזה, בו זכה עבד אל-פתאח א-סיסי בכהונה נוספת כנשיא מצרים.
ככל שניתן לשפוט על סמך המהלך השלטוני הנוכחי, מעט מאוד נותר מן החלומות, השאיפות והאידיאות שהוציאו בשעתו המוני מצרים, משלל גווני הקשת הפוליטית, לכיכר תחריר. החורף של 2011 נראה כמבשר אביב דמוקרטי; האביב של 2018 מבסס סתיו אוטוקרטי. חשוב שישראל וידידיה יתנו את דעתם על השלכותיה של המציאות הפוליטית במצרים, לטוב ולרע.
אין במהלך עצמו כדי להפתיע. הזוועות שלוחות הרסן הפוקדות מאז האביב הערבי את לוב, תימן, עירק, ובעיקר סוריה, יש בהן כדי לתת תוקף לטענתו של סיסי, לפיה מעמדו וסמכותו הם בבחינת הסכר האחרון שנותר בפני השתלטות איסלאמיסטית הרת אסון, או קריסה למצב כאוטי ועקוב מדם. בנסיבות אלה, ספק אם הכהונה השנייה, אליה נבחר כעת, אכן תהיה (כפי שהובטח) גם האחרונה. לכאורה, הדרך שבה הסתיימו 30 שנות שלטונו של
חוסני מובארק - שעוררו את הקריאה "כפאיה", "דיינו" - אמורה לשמש אות אזהרה גם ליורשיו. מנגד ניצב לנגד עיניו של סיסי הדגם של נשיא סין, שי ג'ינפינג, שזה עתה ניתץ את "כלל עשר השנים" והבטיח לעצמו, להלכה, שלטון יחיד לכל ימי חייו.
חשיבות למאבק בדאעש מנקודת ראותן של ישראל ושל שותפותיה למאבק על היציבות והביטחון במזרח הים התיכון - ובראשן יוון וקפריסין - זו אכן איננה, לכשעצמה, בשורה רעה. שלושתן בירכו על חילופי השלטון במצרים ב-2013. היו להן סיבות טובות לראות בדאגה עמוקה את התבססות האחים המוסלמים בשלטון, התבססות שסיסי הוא שמנע אותה בכוח הזרוע. לישראל יש כיום דפוסי שיתוף פעולה עם מצרים ברמה המדינית העליונה, בהיבט הביטחוני-מודיעיני, ובתחום האנרגיה.
מאבקו של המשטר המצרי בטרור הוא אחד המפתחות לעתיד האזור כולו. זהו מאבק המתנהל הן בשדה הקרב - מול מחוז סיני של דאעש - והן במישור הרעיוני. חשובה במיוחד החתירה למה שסיסי עצמו הגדיר כ"רפורמה בשיח הדתי" וההתנערות מן הרדיקליזם הפוליטי שפשה באיסלאם כנגע מימי הווהאבים ועד היום.
סיסי גם הוכיח, בכמה נקודות במהלך כהונתו הראשונה, כי הוא מסוגל לתרגם את עוצמתו השלטונית והאהדה כלפיו בשכבות רחבות בציבור, להחלטות קשות - כולל פגיעה במערך הסובסידיות, שמשך שנות דור ויותר עיוות את נתוני היסוד של המשק המצרי. הוא הפגין תנופה ויכולת מעשה בקידום פרויקטים גדולים, דוגמת הכפלתה של תעלת סואץ. כעת עומד על הפרק - במעורבות נרחבת של סין, הרואה במצרים חוליה חשובה בשרשרת המדינות שישולבו ביוזמת "One belt, One Road" של שי - מהלך בממדי ענק, שלא היה כמותו במצרים מאז ימי הממלוכים, להעברת הבירה מקהיר לעיר חדשה (שעוד אין לה שם, וברחוב המצרי מכנים אותה "אל-אידאריה", האדמיניסטרטיבית) כ-40 ק"מ מזרחה; עיר שיהיו בה בעתיד הלא רחוק 7 מיליון תושבים.
נראה, כי סיסי יזדקק לכל יכולותיו כמנהיג גם בהתמודדות עם השלכותיו של "סכר התחייה" האתיופי על הנילוס הכחול, שקצרה ידה של מצרים (למרות חרחורי מלחמה מעת לעת) למנוע את הקמתו. השינוי הצפוי, על פני מספר שנים, במשק המים המצרי יחייב שינוי של דפוסי צריכה (ובזבוז) עתיקי יומין. ישראל יכולה, ברגישות הראויה ומאחרי הקלעים, לסייע גם בכך, לנוכח הישגיה המרשימים בתחום השימור והמיחזור במשק המים.
השפעה על המתרחש בעזה בטווח המידי, לעמדתה של מצרים יש משקל ניכר במסכת הלחצים והשיקולים שיעצבו את התנהלותן של הנהגת חמאס ושל הרשות הפלשתינית במשבר המתגלגל ברצועת עזה, שההפגנות בקו הגבול הן רק אחד מהיבטיו. מבחינת ישראל טמונה תועלת מדינית ביכולתה של מצרים למלא תפקיד מרסן, ובתוך כך לשמר את מעמדה כאחד מעמודי התווך של "מחנה היציבות" בעולם הערבי, לצד סעודיה, רוב המפרציות וירדן (ולמול פעילותן של טורקיה וקטר, כמו גם מול איומי ההגמוניה האירנית והטרור הרדיקלי).
עבור ישראל, יציבותה של מצרים היא אפוא ערך אסטרטגי עליון. אולי הורגלנו לראות יציבות זו כמובנת מאליה, אך לקריסתה עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת לא פחות מאשר לסוגיה הפלשתינית או לאיום האירני. חשוב להמשיך ולעמוד על כך בעבודתם השוטפת של ישראל וידידיה בוושינגטון ובבירות אירופה - לצד מציאת אפיקים דיסקרטיים (ומתוך מודעות לרגישות המצרית היתרה כלפי כל ביקורת, חיצונית או פנימית) להעברת מסרים לצמרת המצרית באשר לנקודות התורפה במדיניותו של סיסי.
כמה מנקודות אלה בולטות לעין למרות התוצאה בבחירות - ואולי דווקא בגללה. הדרך שבה פעל סיסי למנוע התמודדות של מועמדים משמעותיים, כמו הרמטכ"ל לשעבר סאמי ענאן ומפקד חיל-האוויר לשעבר אחמד שפיק, אינה מעידה על תחושת ביטחון, ויתכן שהיא אף מרמזת על קיומם של סדקים אישיים בתוך הממסד הביטחוני המצרי. עוצמתם של צעדי הדיכוי שהופעלו נגד האחים המוסלמים ולאחר מכן כנגד מגוון של גורמים בזירה הפוליטית ובקרב החברה האזרחית מאז 2013, הייתה אולי גורפת מדי, וחלק מהשלכותיה של מדיניות זו נחשף בפרשת מותו (כנראה מידי כוחות הביטחון) של סטודנט איטלקי בינואר 2016. יש מקום להזכיר, מעת לעת, להנהגה המצרית שיכולתה של ישראל לסייע לה - בעיקר בקונגרס האמריקני - מושפעת לרעה כאשר המשטר עושה שימוש מופרז באמצעים אלה.
בתוך כך, הלוחמה בסיני מתנהלת באורח מסורבל ולא-אפקטיבי. ארה"ב השקיעה מאמצים בשינוי דפוסים אלה, אך המצרים מתייחסים למסריה בחשדנות עמוקה גם כיום, למרות חילופי הממשל. בתחום זה, בראייה מקצועית, יש לישראל מסרים להעביר לצד המצרי. ככל שניתן, מן הראוי לדרבן אותו (ולו בעקיפין - אולי באמצעות שיח רב-צדדי, שיכלול גם את ירדן) לסגל ביתר שאת את מסורותיו הצבאיות ה"מרובעות" של הממסד הצבאי בקהיר לצרכיה של מלחמה בארגון טרור חסר מעצורים כמו דאעש וגרורותיו, ובתוך כך לגלות יחס הוגן יותר כלפי האוכלוסייה הבדואית בסיני.
מעבר לכך, מערכת פוליטית שאין בה "בלמים ואיזונים" עלולה להתקשות, במהלך השנים, בקריאה נכונה של המציאות בשטח, ובכלל זה בהיבטים הנוגעים להתנהלות כלכלית נכונה. כבר כיום ניתן לזהות פערים בתחום רגיש זה בין מי שמתבונן מתוך המערכת המצרית הקיימת לבין משקיפים בני סמכא מן החוץ. בזהירות וברגישות, ושוב, בעקיפין יותר מאשר במישרין (באמצעות דיאלוג אזורי בין דרגים מקצועיים, במשרדים הכלכליים ובבנק המרכזי) ישראל יכולה למלא תפקיד גם במתן "היזון חוזר" למשטר סיסי על צעדים שהוא נוקט (או שמן הראוי שינקוט).
יש לה, ויהיה לה עוד שנים רבות, אינטרס מובהק בכך שהכלכלה המצרית - גם אם אין לה סיכוי להיחלץ מקשיי היסוד שלה בעתיד הנראה לעין - לפחות לא תידרדר למצבי משבר, שתהיה להם השלכה ישירה גם על הסדר הפוליטי והאוריינטציה המדינית של מצרים. בהקשר זה, גם עסקת הגז, לצד חשיבותה הכלכלית עבור ישראל, צריכה לשמש כמכשיר מועיל הן להידוק הקשר והן לעידוד הצמיחה במשק המצרי.
