אני מבקש לומר בכאב - אין לאיש זכות לדבר בשם המשפחות השכולות. המשפחות השכולות הן לא אגודה אחת. המשפחות השכולות הן משפחה משפחה, הנושאת את אבלה באורח הפרטי והאינטימי ביותר. המשפחות השכולות הן משפחות של אזרחי ישראל בה אין הכל חולקים משמע אחד לכל, בה איש בעיניו שלו מביט על מה שהיה, ועל מה שהווה, ועל מה שיהיה, ובה יש צוותה גדולה שאינה מסכימה על מה שמסתעף מן הקיום שלנו כאן ונשארת עם זאת צוותה מגוונת אחת.
עמוקים כים ייסורי הפרידה של אדם מאהוביו, אישיים, פרטיים, בבית פנימה, ברחובה של עיר, במרחב החיים כולם. אין רשות לשום רשות לתבוע מקום בתוגה של אימהות ששכלו בר בטנן במלחמה, של אבות שהלכו אחרי ארון בן או בת שנפלו בקרב, של אלמנות, של יתומים שבגרו והיו לאנשים שאינם יודעים למצוא שפה בה נפרדים יום יום שוב מאב שאיננו, שאולי אף לא הכירו, מאם שנפלה כלוחמת.
אין אפוטרופוסים לדמעות. אין אפוטרופוסים לירידה לסוף מעמקיה של אבלות על מי שמלחמות גדעו חייו באיבם. גם אבלה של מדינה הוא אבלו של האבל האחד או האבלה האחת על מתו או על מתה, כולו שלו. הוא מקדש את האיך. הוא מקדש את המה. הוא מקדש את חייו בזוכרו חיי מי שעלה בסערה השמימה. רק הוא. רק היא. חלילה לנו מחלל קדושה זאת.
ערב יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל התשע"ח.
