רוצה לכתוב לך מכתב כי מאז שנפלת אין לנו כתובת, יש לנו רק חלקת אלוקים קטנה, מכוסה בקצת אבק ופרחי עונה שצמחו מהדמעות. שמו של הנסיך הקטן מפלוגה ב' היה שלומי. שמו נכתב על כרית האבן שנפרשה עבורו על המצבה. אבל אני מרגישה שאני מוכרחה לספר לך על שנת 2018, על תקופה אחרת. מלחמות דומות ודור שגדל. על מדינה בת 70. על הנהגה מגוונת ועל הדברים שהשתנו. על שני בניי שהם ודור. גבוהים, שורשיים, לבושי מדים עם כומתה ירוקה ואפורה, הם ממלאים אותי באור.
כן דוד, שלוש כומתות בבית, אחת שחורה בארון זכוכית שלי מזכרת ממך, ושתיים אפורה וירוקה תלויות על הכתף שלהם. אנו כרגיל, שוב במלחמת קיום והישרדות על האדמה הזאת, אנו עוברים יחד דאגות. חרדות זיכרונות. חבר טוב, מזל שיש לי חבר טוב, חברה טוב שהם ודור שתמיד מחזקים במסירות ואהבה.
כבר המון שנים עברו מאז שנפלת, מעניין איך היית נראה היום. תמיד חשבתי שהחיים הם לנצח שלומי. אתה יודע, הכוכבים כבר לא נחוצים עוד. כיבו אותם אחד אחד מאז שהלכת. אבא שלי סיפר שהייתה בינכם אהבה מהסרטים, שלא היה בה רגע אחד בודד. סוף הסרט לא התחשב ברצונות הקהל, את הסוף האכזר יכלה רק המציאות לקיים. אבא שלי סיפר לי כי בחופשה האחרונה חגגתם יום הולדת 22. היית גבוה. חסון וחייכני. זללתם אבטיח וסברס והדלקתם זיקוקים. אתה יודע, את הזיקוקים מהיום הולדת האחרונה שלך, מחליף עכשיו נר תמיד, בלהבה מרצדת. אני יודעת שאם היה קו טלפון בשמים היית מתקשר ואומר שאתה עושה חיים. נשארו רק האזכרות, הכנסים, התמונות, המזכרות והזיכרונות.
הייתם מאושרים. הוא אמר שאיש לא ידע מה בנפשך, היית איש של חיים פשוטים, שיח עם האדמה, את ומחרשה. נדמה כי הזרע שנטמן בך, עתיד היה לפרוח לתפארת, להיות סמל של בן הארץ הזו - בן זרע נפילים. סמל חי - לא סמל מת. הארץ הזאת נתנה קורבנות, לו רק ידעתי באמת, כי אין יותר קורבנות - דיינו.
דסקית אחת עם מספר אישי שלוש תמונות יחידות נותרו מיותמות באלבום שדהה עם השנים. נדמה שכבר לא רואים גברים כאלה. לוחם חסון, רעמת שיער שחורה שאפילו הכובע לא יכול היה לרסנה, חיוך בטוח שנעלם מפניהם של לוחמי סוף המאה שלנו. עיניים שלא ראו אינתיפאדה. עיניים מאמינות, בטוחות, שזוהי המלחמה הראשונה והאחרונה. כתפיים רחבות, אדירות כוח, ידיים שחושלו בעבודת בנייה.
הוא לא ידע כי העוזי הלפות לכתפו, יהפוך עם השנים לנשק חובה. בכל יום זיכרון אני מביטה שוב ושוב בתמונות שלו ומתפכחת יותר. אני מבינה שזהו מעגל קסמים מסוכן ומרדים. בסיוטים שלי אני רואה נעליים צבאיות מאובקות, ללא רגליים בתוכן. מצעד איוולת של מדים המדיפים ריח של אבק ורצון לחיות. כומתה ישנה מחוררת כולה. ודסקית אחת עם מספר אישי.
אנחנו זקוקים ליום הזה, כדי לשוב ולבחון שוב את זהותנו ויציבותנו כחברה. האבל בדד ישכון לו, בסופו של יום. האבל הוא אישי, בודד, פרטי, האבל האישי הוא מסע לכל החיים. ההורים השכולים הפכו עם השנים "לאנדרטה חיה" של הבנים שנפלו. ציפו מהם שיהיו חזקים. שיישאו באחריות ההנצחה לנצח ולזיכרון עולם. מצופה מהם לנשוך שפתיים ולא לומר דבר. אסור להראות את הכאב בחוץ. מותר היה לחוות יגון, רק מאחורי דלתיים סגורות.
אני ממש רוצה לספר לך שאני מכבסת ומגהצת מדים באהבה ובחרדת תפילה, מחזקת כפתורים. משפצרת כומתות. בודקת כיסים והידיים תמיד רועדות לי. ושאני נזכרת בך הדמעות זולגות ומרטיבות את הבגד בדיוק במקום של הלב. דמעות של אהבה וחרדה. ואם צודקים כל אותם מאמינים שאומרים שנשמתך מרחפת ושומרת במקום הנשארים, אנא דוד, שמור לי אותם כי זה כל מה שיש לי.
