את יולי אדלשטיין, יו"ר הכנסת, הכרתי טרם נשא בתפקיד בכיר זה. באותו זמן, לפני עשור, הייתי מגיע תכופות לכנסת, שכן שקלתי לרוץ לכנסת. היה לנו חבר משותף, והוא תמיד דיבר בשבחו של יולי ידידו.
ארגון ציוני אמריקה בארץ הגה את הרעיון לשלוח נציגים בכירים שאינם יהודים לייצג את מדינת ישראל בקונגרס ארה"ב. היה זה פרויקט חדשני, שונה, חלוצי ומתאים שכן מנהל הארגון בארץ הוא אמריקני שבחייו הקודמים עבד בקונגרס.
כמו כל רעיון אחר, דרוש היה המימון להוציאו לפועל, אך נקודה זו לא היוותה בעיה שכן הורי שוכנעו שתועלת הרעיון רבה ושיש להוציאו לפועל.
כיון שהייתי בארץ, העליתי את ההצעה ש
איוב קרא יהיה הנחשון בפרויקט זה, שכן הוא דרוזי, חבר כנסת, איש הליכוד ובאותו זמן כיהן כסגן שר לפיתוח הגליל והנגב ולשתוף פעולה בין אזורי.
קרא והביקור למעבר הגבול ברמת הגולן היה זה טרם מלחמת האזרחים בסוריה, בה נרצחו מאות אלפי סורים, חלקם לאחר עינויים רבים. סגן השר קרא עם ראשי העדה הדרוזית התכנסו ברמת הגולן במעבר גבול. מחד אנחנו, מעבר לגדר, בין נווה עצים, האויב" ודגליו מונפים, מתעופפים באויר.
אני זוכר פגישה זו בבהירות כאילו היה זה ברגע זה ממש, שכן גידולים כמו שראיתי באותם ימים, לא ראיתי בימי חיי. כרובים ענקיים - בגובה של מטר - כמו גם גידולים אחרים, שפשוט לא קיימים בשום מקום בעולם למעט בסרטים מצוירים ובאגדות (ואולי בקרב עשרה משנים עשר המרגלים, נשיאי השבטים, שנשלחו לתור את הארץ וחזרו ודיברו על "ענקים"). כנראה שמלאכים גרו שם באותו זמן, ברמת הגולן, שכן גודל כזה, מטוב הארץ, אינו מיועד לבני תמותה כי אם לבני מלאכים שירדו אל הארץ וראו כי טוב.
בין מטעי התפוחים והאזור השופע ירוק, הסתכלנו מעבר לגדר, הגבול והאזור המפורז (בו שתולים מוקשים להאט או למנוע מעבר קל לעבר רמת הגולן הישראלית), וברי היה שיכול להיות שלום בר קימא ברגע זה ממש.
בני אותה חמולה, משפחה מורחבת, בני העדה הדרוזית שחיו בשני צידי הגבול - אלו נאמנים לישראל ואלו לסוריה, אך מעל לכל הם שומרים בקנאות על דתם והמשך קיומם, ועבורם המשפחה היא ערך עליון - היו הבסיס, וכל האפשרויות היו פתוחות לפנינו.
באותו זמן התקיים מסחר ואופשר מעבר מישראל לסוריה, לדוגמה של תפוחים. השלום היה לא רק בהשג יד, כי אם הוא דגדג את קצות האצבעות כשהוא מפתה ומתגרה: הנה אני, הושט ידך וגע בי, חבק אותי ואחבק אותך בחזרה. לישראל יש כל כך הרבה מה להציע, והישראלים מעולם לא חינכו את ילדיהם לשנוא אתכם, שם מעבר לגבול. נהפוך הוא, הנה בניה עומדים ומשחרים לשלום, מייחלים ומקווים, רק הושיטו גם אתם את ידכם, והנה "שולם, שולם לעולם, ברוגז ברוגז אף פעם". הם גם יוכלו לעזור בפיתוח מים, ברפואה ובכל כך הרבה דברים אחרים. עד כמה פשוט השלום, צריכים רק שני הצדדים לרצות בו במלוא הוויתם.
אך בעוד השלום עשה את שלו, ניסה ככל יכולתו, כוחות אחרים שיחקו באזור. הטורקים מנעו מעבר מים משטחם לסוריה, וכך חקלאים קשיי יום ראו את עמל חייהם נובל וכמש ומתייבש, עד שלא נותרה ברירה והם חייבים היו לעזוב בשיירות ארוכות ולנדוד לערים, בתקווה ששם לא ירעבו, שאולי שם יתמזל מזלם.
אותם פליטים בתוך מדינתם גרמו ללחץ אדיר על הערים. (אגב, בכדי שלא נתפלא ולא נעביר ביקורת, נזכר בתקופה קודמת במאה שעברה עת אחינו היהודים מארצות ארופה המזרחית הגיעו לגרמניה הנאורה, כשהם נמלטים מפוגרומים, ושם אחיהם היהודים הגרמנים, העשירים והמתורבתים באותה גרמניה שהייתה שיא-התרבות, התייחסו אליהם בצורה דומה מאד, בשאט נפש או אולי בשוויון נפש, כאל קרובים עניים שככל שיזדרזו להעלם, כן ייטב לכולם).
מלחמת האזרחים התחילה זמן לא רב לאחר מכן, ובעוד ישראל נאלצה להכנס לעזה באותה תקופה, מספר כל ההרוגים בעזה משך המבצע כולו לא הגיע למספר הסורים שנשחטו בידי אחיהם בשבוע אחד בסוריה, וכך מדי שבוע בשבועו, מאז ועד היום.
אלא שהעולם לא התענין בסורים, והנשיא אובמה דיבר ולא נקף אצבע, וכך נסובה תשומת הלב אך ורק ל"פשעי המלחמה" שישראל מבצעת.
מדינת ישראל כמו נער תמים - אותו בחור צעיר ומנומש עם כובע טמבל בראשו, חצוף במקצת אך מתוק כל כך בפנים ומלא אהבת נעורים - רק רצתה לשחק ולחיות בשלווה עם הילדים האחרים במגרש החול. עבור אותו ילד ישראלי מופלא ונפלא, עמיתו הסורי הוא בדיוק כזה: אח ורע למשחקים, שותף, ידיד וחבר לעד.
חברו להם טורקיה והנשיא אובמה ואהבתו לאיסלאם הקיצוני (זה מסוג האחים המוסלמים במצרים ויראתו כלפי דאע״ש שאף את שם הארגון הוא סרב לבטא מהלך כל כהונתו, שכן האיסלאם שוחר שלום הוא וכל הוויתו להיטיב עם העולם ויושביו), בצורת מתמשכת רבת שנים ומחסור חמור במים, הגירת פנים ומלחמת אזרחים ויצרו מצב שכל שאיפה או תקווה או אפילו שבריר רעיון של שלום וחיים של אחוה נגוזו כלא היו.
כך נפרדו אלו שהתקבצו, ראשי העדה הדרוזית עם נציגם, סגן השר האחראי לשתוף פעולה בין-אזורי, ונשאר לו בפי רק הטעם הטוב של שלום-שיכול-היה-להיות, בינינו לבין שכנינו הסורים.
קרא נוסע בשליחות לארה"ב איוב קרא, כמו רובם הגדול של אחיו ואחיותיו הדרוזים, נאמן כליל למדינת ישראל היא מדינת היהודים. אלא שאנגלית הוא לא דיבר, וכך צריך היה להיות מתוגרמן צמוד אליו בעת ביקורו בארה"ב. מנהל ארגון ציוני אמריקה שימש בתפקיד זה, והביקור היה יוצא מן הכלל. הנה אדם שנראה ונשמע ערבי, שהוא מיעוט בארץ ישראל, הבא ואומר רק דברי שבח על ארצו. הכיצד ייתכן? האם זה אפשרי? ומסתבר שהוא לא היחיד! [בטור נפרד אספר על שליח של חסד, שליח שקרא מתגמד לעומתו, שגריר שכמותו אין בנמצא - ריאד חסון מדלית אל כרמל ופועלו הרב בדרום אפריקה, בישראל וביבשות אחרות].
היה זה ביקור שונה בתכליתו ויוצא מן הכלל. כשמשרד החוץ שלח נציג, שנים אחר כך, בדואי, ששרת בתור קונסול, הלה ישב לו בבתי מלון חמישה כוכבים (על חשבון המשרד כמובן), נלקח ממקום למקום ע״י הנציגים המקומיים של משה״ח, קידם את סיפרו ודאג לקניות לאשתו. וכאן הגיע סגן שר, שהאנגלית בפיו כה רצוצה שניתן היה בקלות לשבור אבנים, והוא סמל למופת לציונות. יחי ההבדל הקטן בין ציניות לבין ציוניות.
ומה ענין קרא לעניין אדלשטיין? משרדם היה באותו פרוזדור, ומשרד שלישי גם היה שם, משרדו של
דני איילון, חבר כנסת וסגן שר החוץ.
כשהוחלט שסגן השר קרא יסע לבירת ארה"ב לעשות לנו נפשות, גם בקרב המפקפקים הגדולים ביותר, החל ויכוח: ״מדוע הוא נוסע ולא אני.״ בכנסת ישראל, גן ילדים לשמו. קרא, איילון ואדלשטיין רבים ומתווכחים, "אני רוצה, אני רוצה!" ו"״אם לא אני, אז שוברים את הכלים, ואיש לא נוסע!" הנה זה רוקע ברגליו, השני טורק את דלתו והשלישי זומם איך יתנקם, איך ישלם זה שיזכה בנסיעה על התענוג שכבר לא יהיה תענוג כלל וכלל.
הייתה זו טבילת האש הראשונה שלי בזוטות ובמלחמות חינם בקרב נבחרי הציבור שם בכנסת. הנה מה טוב ומה נעים, שאין אנו נחשפים לרוב מה שקורה שם, מאחורי הכתלים והחומה והשומרים וכל התמונות והפסלים ושאר חזות הממלכתיות של משכן הכנסת של כולנו.
כמובן שהתאור שאני מתאר לא נוגע ולו בקצה קצהו של הקרחון שהחריד אותי משלוותי. כשיוצא סגן שר לחו״ל, ישנו "טופס טיולים" שצריך למלא, וחלק מהתהליך הוא יידוע משרד החוץ על כך, שידעו בנציגויות שמגיע סגן שר בישראל, ואולי יעזרו או לפחות יהיו מודעים. לא יוכלו להגיד "לא ידענו", שכן הצטרפתי לאותו טופס טיולים באותו בוקר של טרום הנסיעה.
משרד החוץ היה כה יעיל (נזכור שגם סגן שר החוץ, שהיה אז שר החוץ בפועל, מאוד רצה לנסוע), שהנציגויות בניו-יורק ובבירה "נזכרו" בבוא השר כשהוא היה מוכן לצאת לדרכו חזרה ארצה. וסגן השר שהוא חלק מעדה ששורשיה במזרח התיכון סרב בכל תוקף להופיע בשגרירות או בקונסוליה כמו קרוב עני המשחר על פתחם. בכל זאת יש
כבוד עצמי ופרוטוקול, לא רוצים שליחי משרד החוץ ועובדיו לעשות עבודתם נאמנה, יסתדר גם בלעדיהם.
זכרתי את היחס המשפיל הזה, בשם איוב קרא, כשהגיע אותו קונסול בדואי שמשרד החוץ רצה ביקרו ולקדם אותו, ונציגת הקונסוליה התלוותה אליו כמו בייבי סיטר. נזכור מה חשוב: קידום ספר או קידום האינטרסים של מדינת ישראל בקרב חברי הקונגרס. ועל כך נאמר, "יחי ההבדל הקטן!"
תחילתו של הפרויקט השאירה בי טעם משונה, ואת יולי אדלשטיין סימנתי כנבחר ציבור העוסק בעצמו לפני טובת הכלל.
יולי אדלשטיין, חבר של אמת כמה שנים אחר כך אותה מערכת מאוד יעילה (כשהיא רוצה) שקדה-עמלה בכל הכח לפטר את אחד מעושי הצרות הרגילים. קצה נפשה של המערכת, שכן בכל פינה אליה פנתה, שם הוא היה, מגן בחרוף נפש על מדינת ישראל. לא עניינו אותו משכורת או הטבות, הכסא, הנהג או המכונית. כל שהוא רצה היה את טובת ישראל, וזה כאמור לא תואם את ציפיות התקשורת, בכירי המשרדים הממשלתיים, היועצים המשפטיים ושאר הפקידונים היושבים דרך קבע על כסאותיהם.
תפרו הם לו תיק, נעזרו בעתון הגארדיאן האנגלי, משם יצאה הדיבה לאוסטרליה וליפן, וממשלת יפן הגישה שאילתה רשמית, תלונה חריפה ביותר לממשלת ישראל. בכדי להקריב את קורבן העולה על מזבח קדושת השמאל והליברליות וההתנגחות העצמית, אין מעצורים וכל האמצעים מקדשים את המטרה. כה נחושים היו לפטר את אותו עושה צרות, שאת מדינת ישראל הם הקריבו על אותו מזבח, קורבן שווא.
מאותו רגע, אותו איש במשרה מאוד בכירה נהיה רדיו אקטיבי ואי-אפשר היה לגשת לקרבתו. סכנת חיים הייתה זו, ואיש לא מוכן היה לענות לשיחות טלפון ממנו, קריאות נואשות לעזרה. לא היה אף מצוף שנזרק לעברו, וראש הממשלה שהיה "חברו" גם הוא התבצר מאחורי חומות גבוהות ובלתי ניתנות לגישור.
אדם לומד מי הם חבריו האמיתיים בשעת צרה וצוקה, אך כל ה"חברים" נעלמו כלא היו. מסוכן מאוד היה להיות בקרבתו של אותו טובע, אז מדוע להסתכן? גורלו נחרץ!
רק אדם אחד הראה מה פרוש חברות, אנושיות וחמלה. יולי אדלשטיין, האדם האחרון שחשבתי שיסכן את עצמו ומעמדו ויצא לעזרת מישהו בלי שיצא לו מכך דבר, דוקא הוא היה זה שנחלץ לעזרה ותודות לו - רק לו - אותו אדם לא נזרק לכלבים, וכך ניצל לא רק האדם כי אם גם אשתו וילדיו והמשך חייו. "מי המציל נפש אחת". וכאן ניצלו הרבה נפשות, כמו גם האמונה בליבי שאולי בכל זאת יש צדיק אחד בסדום.
והנה פעם שלישית, בערב יום ההולדת השבעים למדינת ישראל, הוא גם ערב יום הולדתי, יולי אדלשטיין וראש הממשלה ניצבים אחד מול השני, "גם אני רוצה! אני ראש הממשלה! אני רוצה לנאום! לשבת מקדימה. להיות מסמר הערב"! וֹאם זה לא הספיק, אז נכתיב גם את התנאים, "רק שבע דקות לנאום". ואחר כך לא נכבד אותם בעצמנו. "נקפיד מאד. הם יתאמו לכל אחד ואחת, חוץ מאשר לי עצמי. כי אני ראש הממשלה. השתחוו בפני, אני
בנימין נתניהו ועוזרתי לצדי"!
ראש הממשלה התעלם ממסורת בת שבעה עשורים, ובמקום לכבד את מנהג המקום ביצע מחטף ולא ענין אותו במי הוא פוגע - ביו״ר הכנסת, בכנסת עצמה, במאה ועשרים נבחרי הציבור, ביולי אדלשטיין עצמו ובמדינת ישראל כולה, שכן אנשים אינם טפשים, והמתח היה ברי לכל. כמו-כן, המבצעת-בשם-ראש-הממשלה, אישה מתורבתת ותרבותית, המלמדת את כולנו אורחות ארץ ומידה, לא עוצרת בעצמה ומתנגחת בכל החוזקה, ואותה באמת לא מעניין כל דבר.
יצא שאדלשטיין רואיין ולמרות הזעם והכאב העצומים שדרשו להתפרץ מכלאם, הוא דיבר בשיקול דעת, בטוב טעם ובממלכתיות כמוהו כבר לא ניתן למצוא היום.
נמדד אדם בכיסו, כוסו וכעסו. את אדלשטיין פגשתי שלוש פעמים, פעמים דרך חברים ופעם דרך המסך, אף לא פעם אחת ישירות, ומהפעם הראשונה לשניה לשלישית נוכחתי עד כמה יוצא דופן הוא, עד כמה רב הפנים והאופי על החיצוניות המחוספסת-רוסית-במקצת.
והנה ביום העצמאות ה-70 למדינת ישראל המודרנית, בה׳ באייר התשע״ח, היה ברור לי מי ראוי להיות נשיא המדינה הבא.
