כשכבה המסך על טקס השאת המשואות בהר הרצל, נותרתי מהורהר, וחרף כל השפע ההללוייתי שהושפע עליי, נגעה בי גם כנפה הקלה של עצבת. כנראה שלא כך תיארתי לעצמי תיראה חגיגת ההודיה והשמחה שבלב על כינונה של המדינה ועל הייחוד שבקיומה, ועל החסד שזכינו לו לעשות את חיינו בעולם הזה כשהיא עוטפת אותנו בעצם היותה.
אמרתי ללבי שאילו הייתה העצרת הממלכתית החד-פעמית הזאת צנועה יותר, מכונסת שבששונה, מעמיקה בהקרנת המשמעויות הלנות בתוך התיבות הנשמעות כחול אבל בתוכן יש בהן קדושה "שבעים שנה למדינת ישראל", לא 'שבעים שנות' הקליפי, הבנלי, אלא שבעים שנה כנגד שבעים שנה של גלות בבל, כנגד דברי ימי עולם שאין בהם מדינה לעם ישראל, ועכשיו שבעים שנה בעולם בו היא מעלה משואות הודיה על הרי ירושלים, אילו, אכן אילו - לא היה כנפה של עצבת נוגעת בי אחרי שכבו אורות הטקס.
חשתי בי ש'הקונצפט', פלש לו להר מעולם שאינו שייך מכל וכל לאמיתות שאנו חוגגים ביום זה. יש בו הבנה מעוותת של התיבות "לתפארת מדינת ישראל" שהושמעו כה צלולות בהמון עם. תפארת אינה ראווה. תפארת אינה צבעוניות מאלחשת, כובשת עין, מפליגה בעושר לא מבוקר, בתזזית הנראית כאילו נוצרה לעינינו פריצת דיסק של צהלנות המחרישה את השמחה. תפארת היא הדר. תפארת היא איפוק. תפארת היא חוכמת המעט המחזיק את המרובה, היא חליל של עץ שמשמיע ניגון שמזדייף כשהחליל הוא חליל כולו זהב.
על כך נתעצבתי. לא על הקיטש. לא על היומרה. לא על תרגום הר סיני, או קריעת ים סוף, או גלויות, או שואה (שנאמר עליה בחילון מביך 'פיצחנו את השואה'), או העליות, או התקומה עצמה למיצגים בוליוודיים הנוטלים מהם את הנשמה. לא על מה שלא היה במסכת המתהדרת בעצמה הזאת, לא על היעדר התייחסות לתכנים של החיים בארץ המכורה רבת הניגודים הזאת שהיא גם מדינה גם מרכז ליבו הפועם של הקיבוץ היהודי הגדול בתפוצות ימינו, לא על אלה. לא על מי ועל מה שלא היה במסכת. לא על מי ועל מה שהיה. התעצבתי על שבכל המהומה הססגונית הזאת לא הניחו מקום לפסוק בנבואת מיכה ( פרק ו', פסוק ח') " הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם: עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט,וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" להיכנס לתוך במת המסכת המרהיבה הזאת.
היו במשיאי המשואות שעלו על הבימה ונתנו טעם לנבואת מיכה. גם על-פי מה שנבחרו גם על-פי מה שאמרו. היו בהם שבטבעיות או אולי אפילו בשקידה, לא נצטרפו ל'קונצפט'. ששימחו את שמחת ההמונים הזאת ברגע של התבוננות ביופיו של המעשה עליו נבנית מדינה.
חיכיתי ליום שאחרי החג כדי לומר מה שאני אומר בכאן. ביום החג החרשתי. אבל עכשיו ששנת השבעים ואחת של ישראל יוצאת לדרך, איני יכול שלא לדבר אשר עם לבי ולומר שעם כל הזהירות המחייבת אדם העומד לומר משפט כללי, אני אמון על האמונה כי סוד קיומה הנמשך של ישראל לאורך ימים הוא בפסוק של הנביא מיכה, שחיינו כאן וחיי ילדינו ונכדינו של אזרחי ישראל כולם, היום ומחר, ובכל עתיד, נקראים להיות פיענוח מתחדש כל יום של הנבואה הזאת בה הפסוק של הצנע לכת הוא משואה.
