אורי, חברי הטוב משכבר הימים, הוא ללא צל של ספק הישראלי הגאה שאי פעם הכרתי. הוא, שנולד כאן, עם קום המדינה, מעולם לא חצה את גבולותיה, למרות שיכול היה להרשות לעצמו זאת. את חופשותיו הוא מבלה בארץ בלבד, כי חו"ל אינה מדברת אליו.
הוא דובר רק עברית, החפה משגיאות, ומשמש כבר שנים כמורה ללשון. הוא ניזון מפלאפל, משקשוקה ומחומוס, ושרוף על שיפוד הנצלה על האש. בצבא הוא שירת בסיירת מובחרת ומקפיד לעשות מילואים עד היום, למרות שחצה כבר מזמן את גיל השרות.
הוא קונה, כמובן, רק תוצרת הארץ, ושם פס על יבוא מארצות הניכר. כחול ולבן הם המוטו שלו, וסמל-חייו מאז היוולדו. אם צריך מתנדב - הוא זמין בכל עת, לעזרת נצרכים וקשישים קשי-יום. הוא נשוי לאורית, צברית כמותו, ואב לבנים הגאים בארצם. למרבה מזלו הם הולכים בדרכיו. ולא סוטים סנטימטר מהן אף לרגע אחד.
על הגג של ביתו ועל חלון מכוניתו מתנוסס בכל ימות השנה לתפארת דגלה הכחול-לבן של מדינת ישראל, ועל צווארו תלוי לו תדיר תליון של מגן דוד העשוי מזהב. אז מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה ואין ואין לך עדיין?
ושלא תהיה כאן אף לרגע טעות. את אורי שלנו לא המצאתי, חלילה. הוא חי, נושם ובועט כל העת. עוד לא נולד פטריוט שכמותו, המשוגע למדינה, לדגלה ושפתה. והלוואי שיהיו עוד אורים ותומים נוסח אורי, שהוא מקור-גאווה למדינת ישראל.
