במאמרו "ראש ממשלת ביביסטן ונשיאת בג"ציסטן"
1, כותב אהוד פרלסמן: "שנאת האחים חסרת התקדים מאז קום המדינה היא תוצר של הרשתות החברתיות, שבהן מתלהמים משני הצדדים ומלהיבים זה את זה. שנאת אחים זו איננה מאפשרת דיון רציני ושקול בדמות הראויה לדמוקרטיה הישראלית". זהו הסבר אפשרי למערכת היחסים הקיימת בין שני הגושים הפוליטיים הגדולים בישראל:
ימין-מרכז ושמאל-מרכז. אינני סבור שזהו ההסבר המהותי למציאות בה אנו חיים. אותן מחלוקות בסיסיות התקיימו בתוכנו זמן רב לפני שהרשתות החברתיות השתלטו על חלק מרכזי של השיח הציבורי. הואיל וחלק נרחב מהשיח הזה מתנהל כיום ברשתות החברתיות, אופיין של אלה מאפשר לנהל אותו ברמה אינטלקטואלית נמוכה מדי וברמה אמוציונלית גבוהה מדי; אולם אלו המאפיינים הטכניים ולא המהותיים של השיח.
רשתות חברתיות אינן מיועדות לנהל "מסעות שכנוע". הן בנויות לנהל "שטיפות מוח" או להפעיל תהליכי שינוי עמדות תת-מודעים. לתהליכים כאלה מתאים שיח שטחי ומתלהם הרבה יותר משיח מעמיק ורציונלי. בחברה רדופת-שינויים, הישגיות, תכליתיות וקוצר רוח, השכנוע נדחק הצידה מפני הצורך לתוצאות מידיות - "להכריע בדיון" או "לכפות עמדות". אלא, שהכול יודעים שעמדות שיסודן בגסות רוח, התלהמות וקנטרנות עד כדי עלבונות אישיים, לעיתים מזומנות מחוללות את ההפך הגמור ממה שנועדו להשיג.
יחסים אמוציונליים מתוחים היו ביישוב היהודי בארץ עוד בימי טרום-מדינה ובוודאי גם בימים שאחרי הכרזת העצמאות. כאשר האימרה הבן-גוריונית הידועה: "בלי חרות ובלי מק"י" ביטאה בדרך בן-גוריונית טיפוסית, את הרצון לדחוק לשוליים את החוגים שהשיגו על "ההגמוניה הפועלית" של אותם ימים. מציאות זו השתנתה במהירות אחרי מהפך 1977. המהפך התחולל בעיקר על יסוד התוצאות המרהיבות של "מלחמת ששת הימים" (1967) והשלכותיהן, מצד אחד, והתוצאות הקשות מאוד של מלחמת יום הכיפורים (1973) מן הצד האחר. הימים הם ימים שלאחר עידן בן-גוריון. ימים שבהם מפלגת העבודה מעמיקה את ההיסוס בשאלת הריבונות וההתיישבות באיו"ש והימין מקבל לגיטימציה לאומית; ובגין הופך לראש
ממשלה2.
לצרכי המאבק הפוליטי על ההגמוניה במדינה - שימור או חידוש, תלוי היכן מתחילה ה"ספירה" - הגוש הסוציאל-דמוקרטי שנותר נאמן למגמה הציונית (
המחנה הציוני, ללא מר"צ), הבין שבהתמודדות על האופי הכלכלי-חברתי של ישראל, אין לו שותפים מחוץ למחנה הציוני. נותרה בידיו מנטרה בודדת: "המאבק לשלום", כביכול. במאבק זה, ה"קלף היחיד" שלו הוא רעיון חלוקת הארץ - נגזרת אנכרוניסטית של תוכנית החלוקה מ-1947. היאחזותו באלה דומה לאחיזתו של הטובע בקש.
ביישום הגישה הוא מתנתק אינסטינקטיבית וטקטית מכל עדות עובדתית ומעשית, המצביעה על כך שהפתרון האוטופי של חלוקה איננו אפשרי עוד
3. בצר לו, מחבר הגוש הסוציאל-דמוקרטי לפתרון הפוליטי, כל אידאה אפשרית אחרת ובכלל זה: הדמוקרטיה הישראלית, הסכנה הדמוגרפית, הלחץ הבינלאומי שאינו קיים, העקשנות הערבית שיש לפצחה על-ידי ויתורים מפליגים ועוד. בצר להם עוד יותר, הם מבקשים לשחזר את רעיון העוועים של הנסיגות החד-צדדיות מימי ראשית אוסלו ותוכנית ההינתקות מעזה (2005). כיום נקלע גוש זה למעגל קסמים שאינו יודע כיצד להיחלץ ממנו. בגבור המצוקה, הוא מגייס עזרה של גורמי חוץ - מדינות מאירופה שמדיניותן אינה שוחרת טובת ישראל דווקא; ארגונים יהודיים ואחרים שאמורים לספק משאבים למאבק ולהפעיל לחצים מסוגים שונים שייצרו רושם של דעת קהל עולמית ביקורתית; ועוד כהנה וכהנה "הברקות" חסרות תכלית.
מהלכים אלה ללא ספק מכעיסים את יריביהם הפוליטיים, משום שיסודם בצביעות ובשבירת הסולידריות, לצד חתרנות בפועל: רוממות הדמוקרטיה להלכה וניסיונות בוטים להתעלם ממנה ולעקפה באמצעות בג"ץ ושלטון הרחוב, למעשה. ככל שמחריף מצבם היחסי בציבור, גדלים מעשי ההתגרות והשתלחויותיהם ביריביהם הפוליטיים, בסיוע גורמים עוינים ואמצעים אנטי-דמוקרטיים. השיא הוא מסעות "הצלב" האישיים נגד
בנימין נתניהו, משפחתו וגורמים שונים בצמרת הליכוד ומחנה הימין.
לפיכך, אני סבור שהאגרסיביות המשתקפת כיום במאבק הפוליטי בישראל בעיקר ברשתות החברתיות ובשלטון הרחוב, הוא על ההגמוניה במדינה. שלוש הסיסמאות הבאות מדגימות זאת היטב:
א. מי הקים את המדינה.
ב. מי רצח את רבין.
ג. מה זאת דמוקרטיה "אמיתית".
שלושת הנושאים מכוונים לעצב את סיפור ההיסטוריה, האתוס הלאומי והפרשנות החוקתית ברוח מנסחיהם ומצטטיהם "האדוקים". הרעש התקשורתי מכוון לניסיון נואל של מחוללי הוויכוח, ליצירת "העדפה" מלאכותית מדומיינת או רגעית שתאפשר "לאכוף" דעה אחת על רעותה במחטף פוליטי - אותו רעיון בסיסי שנוצל בהצלחה בתרגיל האישור של הסכמי אוסלו בכנסת.
המאבק מחריף ככל שאנו מתקרבים להכרעות בלתי-הפיכות בשאלת השליטה ואופי השליטה בא"י המערבית. שלושת הנושאים הבאים ממחישים זאת שוב היטב:
א. תקומה יהודית, נכבה ערבית או "גם וגם" (תקו-נכבה לשני הצדדים).
ב. שתי מדינות לשני...
ג. מדינה יהודית, או מדינה דמוקרטית; ומהי מדינה יהודית ודמוקרטית.
הוויכוח בין שבט "ברק" בבית המשפט העליון לבין הקואליציה גביזון- פרידמן ושות', על פניו הוא ויכוח משפטי אך במהותו הוא מייצג את הפן החוקתי של הבדלי הגישה בין השמאל לימין.
הזרם הסוציאל-דמוקרטי מבקש להמשיך בדרכים, בנימוקים ובאמצעים מגוונים ולעיתים קרובות מוגזמים ומזיקים, את הדרך הסוציאל-דמוקרטית הישנה, מפני שכך גדל, לכך חונך והורגל וכך הוא משמר את עליונותו "ההיסטורית" ולכאורה גם המוסרית. המגמה המתאפיינת בדרכו של גוש הימין, מבקשת לשנות כוונים, דרכים ושיטות יישום בדגש יהודי-ציוני. את הימין מחברות שתי מנטרות אידיאולוגיות:
א. ארץ-ישראל שייכת לעם-ישראל ומדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ומכאן יש לגזור את כל החוקים וכללי ההתנהגות הרלוונטיים.
ב.
במדינה יהודית אין רבותא למי שעמד בראש המדינה בעת הכרזת העצמאות, מול מי שעומד בראשה כיום; האמת ההיסטורית, כבודה במקומה מונח. כיום, המפתח לקביעת דרכה של מדינת לאום יהודית הוא בשוויון בסיסי בין אזרחי המדינה היהודיים החיים בה. בכל מקום שעקרון זה אינו נשמר כהלכתו, יש לתקן זאת לאלתר.
הגמוניה פרטנית, תהיה סיבתה אשר תהיה, איננה מה שנחוץ לעם ישראל.
ליבת הקיום הלאומי היא הציונות, שהוגשמה בחלקה על-ידי הקמת המדינה. עליה להימשך ולהיות מוגשמת באמצעות ריכוז העם בארץ וחידוש משותף של המשמעות המודרנית של עם יהודי, ריבוני, במדינת הלאום שלו.
שנאת האחים, כביכול, המשתקפת מהרשתות החברתיות, נובעת לדעתי מטעות אופטית-פוליטית, המניחה שהמאבק על א"י טרם הוכרע והחלפת השלטון בשעה ה-12, עשויה עדיין לשנות את כיוונו
4. מרגע שיובן הדבר, או תמומש החלטה לאומית עקרונית לגבי הריבונות היהודית בא"י המערבית, תעלם האשליה ויתחיל תהליך מהיר של השלמה ושיקום מערכת היחסים הפנימית. אפשר שבשוליים החברתיים ילווה הדבר בצעדים קיצוניים של קבוצות שוליים, אבל זהו מחיר שראוי לשלמו ואפילו ראוי לקדמו.
