רבות נכתב על גאולה וגלות. המילה 'גאולה' מורכבת מהמילה 'גולה' בתוספת האות א'. האות א' רומזת על הקב"ה שהוא "אלופו של עולם", ועל-ידי עבודתו של היהודי בגלות להכניס לעולם את הקב"ה הוא הופך את הגולה לגאולה.
במקורותינו שגור הביטוי "לעתיד לבוא". לכאורה מבטאות מילים אלו זמן עתידי בו תבוא הגאולה, כביכול העתיד שעכשיו.
כאשר הראה אלברט אינשטין שהזמן הוא יחסי, הוא טען שאדם הנמצא בחללית הנעה במהירות הקרובה למהירות האור, חווה את הזמן באופן שונה מאדם "נייח" העומד על כדור-הארץ. היום חוקרים את הזמן לעומק, ולא רק בפרמטר המהירות. חוקרי מוח מגלים שמהלך הזמן עלול להיות יחסי (לא קבוע) גם כאשר שני הצופים עומדים זה לצד זה.
כדי להוכיח שהזמן אינו הקבוע האוביקטיבי שאנו חשים שהוא, נדרשת עדיין דרך ארוכה. אבל מעט מזעיר מזה מכירים כולנו: מי לא חש פעם בפחד שגרם למספר שניות להידמות לנצח? צללים נעים במסע בג'ונגל, למשל, יכולים לבשר לך שאתה עלול להפוך בקרוב לטרף לבעלי חיים. תופעות אלה גורמות "לשים לב" כי כשאנו "שמים לב" יותר, המוח מעבד יותר מידע בשנייה, וממילא היא מכילה יותר תוכן. ניסויים הראו כי בזמן נפילה מ-45 מטר למשל, מעבד המוח בשנייה אחת פי ארבעה נתונים יותר מאשר במצב רגיל, וממילא נדמה לנו שהנפילה ארכה פי ארבע ממה שהיא באמת. כך גם המוח "מותח" זמן במהלך חויות חדשות, כמה מותח? האם לפי עוצמת החוויה? האם קיימת חוויה בעוצמה "עוצרת זמן" שתכניס אותנו לעידן הנצח?
יום גאולת ישראל יהודים בכול העולם חיכו ומחכים שנים לגאולה, אפילו שהיא יכולה להתממש בכול רגע. כאשר נשאל רבי ישראל בעל שם טוב מחולל החסידות מתי תגיע? אמר: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה" - לכשיפוצו מעיינות החסידות בכול העולם כולו - ללא שום התנייה של זמן.
על כן יהודים היו מחכים בכול יום שיבוא, והסיפורים הינם רבים: בתימן, באירופה ובאפריקה, וזה אחד מהמאורעות שארעו באי ג'רבא הסמוכה לטוניסיה. הרב שאול הכהן, היה הרב הראשי ברובע היהודי באי. הרב שאול פתח חנות בשוק וגם לימד תורה, היה בקיא הן בנגלה והן בנסתר, אך העדיף את דרך הפשט. הרב שאול כהן נצר למשפחת כוהנים התגעגע כל חייו ליום גאולת ישראל, ולקול השופר המכריז "הגיע זמן גאולתכם".
במשך אלפי שנים, עד לפני שנים לא רבות, רווחה התופעה של חטיפת אנשים ומכירתם לעבדי עולם לכול המרבה במחיר. בעיקר בארצות אפריקה היו חוטפים את השחורים, מצאצאי זרע חם. הקונה אותם היה שולט בהם עד עולם, בעיקר היה הדבר מקובל באלג'יריה במשך מאות שנים. עם התקדמות השנים והתפתחות הקידמה, החליטו יותר ויותר ראשי ממשלות להתנער מהתופעה הבזויה, ולשחרר את העבדים, לעשותם לבני חורין ככול האדם.
כששמע רבי שאול הכהן את דבר הפקודה החדשה, החל לבכות בכי תמרורים, עשה קריעה בבגדו וקול זעקתו החריד את כל הרובע. היהודים התקבצו סביבו ולא ידעו את נפשם, על מה כה נחרד הרב? כאשר יכול היה לדבר, שאל אותם, האם לא שמעו את דבר הכרוז? הם עדיין לא הבינו במה דברים אמורים. הרי הרב אינו מחזיק בביתו עבדים או שפחות, על מה הזעקה, תהו?
יבוא לציון גואל "שמעוני אחי", זעק "דעו שעבדים אלה הינם מזרע כנען אשר נח גזר עליו, 'עבד עבדים יהיה לאחיו'. כעת רואים הנכם כי ה' פקד אותו לטובה, והוציאו לחופשי, איך אראה את עמי, האומה הנבחרת, בני אברהם יצחק ויעקב, נמצאים תחת שיעבוד ונתונים לבוז ולכליה? מדוע זה חלפו אלפיים שנים מאז יצאנו לגלות"?
דברי הרב שיצאו מפיו כאש יוקדת הביאו את היהודים לבכייה. והרב המשיך, "הגלות באה בגלל חטאינו, ואם יתעורר לבנו לתשובה, יפדה אותנו הקב"ה כמו שפדה מגלות מצרים ומגלות בבל ואז ינחיל לנו את הארץ הקדושה ויבוא לציון גואל ובית המקדש יקום על מכונו".
הרב הלך לביתו ונרדם ורעייתו ראתה כי בשנתו אור שכן על פניו. הוא הקיץ וסח לה מיד, זה עתה התבשרתי כי ישועתנו קרובה לבוא, ו-ה' יסיר את חרפת הגלות וישיב בנים לגבולם. שמחה הרבנית, ושאלה, "האם אנו נזכה לכך"?
דוק של עצב עלה על פני הרב, גם לא בני יחידי משה (מחבר ספר "פני משה" על התורה), גם לא בני בני, אמר, אבל אולי ניניי. ואכן, אחרון ניניו של הגאון רבי שאול הכהן, היה הגאון רבי מרדכי אמייס הכהן ראב"ד טוניסיה. הוא האריך ימים קרוב לתשעים שנה, ואף שלא זכה לעלות לארץ הקודש, היו עיניו פקוחות לכול ידיעה שהגיעה מהארץ בהסבירו שהוא הנין האחרון לשושלת רבי שאול, וכבר מובטחת הגאולה.
סימני הגאולה די בהבטה שטחית סביבנו כדי לראות את הנס המופלא, בתוכו אנו חיים. כן נס, קיום בארץ הזו המוקפת אויבים, התפתחות מדהימה: מדעית, כלכלית, ביטחונית, טכנולוגית, חקלאית, מדינית (מדינות הקיימות מאות בשנים, עדיין חיות בעולם שלישי), קיבוץ גלויות מופלא המרכיב את הפסיפס של העם בישראל, משמעות חיה לפסוק "ארץ אשר עיני אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה".
אכן העובדה שיהודים מכול קצוות תבל מתקבצים לארץ אבותיהם, היא ללא ספק מסימני הגאולה, אבל בהלכות מלכים לרמב"ם מתוארת הגאולה כמאורע המבוסס על התגלותו של מלך מבית דוד. כך או כך, אולי כפי שכיוון אלברט אינשטיין, העתיד שעכשיו.
