הפעם נעלה את הספרות אל ראש שמחתנו. הספרות הייתה מאז ומתמיד משכמה ומעלה, כי עם-הספר נחשבנו בעיני עצמנו, וכחגבים, כך חשבנו שנראינו בעיני זולתנו. בדור האחרון, עכשיו, הספרות עלתה לנו לראש. על הזיקה העזה שבין הספר לעם-הספר כתב גרשם שלום:
"העם היהודי, שמצד הווייתו הביולוגית כמעט שלא היה ראוי לתשומת לב יותר מאיזשהו עם אחר מעמי המזרח הקדום שכבר מזמן נכחדו ועברו מן העולם, הופיע בזירת ההיסטוריה ביחד עם הספר שלו. העם והספר כרוכים היו בתודעה העצמית של היהודים ובתודעת העולם".
לפני שמישהו משליך את הספר ומתקבץ מפה לשם ויוצא בהצהרה על מעבר (מחלף?) מהיר ל'עם ככל העמים', יש להצביע על איכויות ספרותיות שהתפזרו ברחבי העולם בצורות מנקרות עיניים. על כך בכוונתי להרחיב בעזרת הקולמוס את יריעת הלקמוס. כמו שאופטיקה והלפרין מתבססים באופן מדעי על עדשות מגע וזכוכית, כך בנתה הספרות את דימוי קיומה המיתולוגי על דפי נייר מאוגדים. לפיכך יוצר המושג התורני 'עם הספר' רושם עולמי שחטבנו את חיינו והתבזבזנו ביערות עד בהם צומחים עצים שהם קצה צמרת שרשרת המזון שלנו במנסרה של תעשיית נייר. ואכן, ההיסטוריה מוכיחה כי גם לאחר אלפים שנות נדודים במדבר העמים מצויים אנו בתוך וילה בג'ונגל על המרפסת של ברק.
מדע הפסיכולוגיה (שאותה המציא פרויד היהודי כדי להתחיל ביום עם נשים מפחידות בלילה) קבע בעבר שיש לחיים השפעה עצומה על הספרות כפועל היוצא לאור. עתה נשאלת השאלה, מהי בעצם השפעתה על החיים וכיצד הם נחשפים להשפעתה? האם זו בכלל שאלה רלוונטית כשסוקרים את שלל הסופרים המתפרסמים אחרי מותם - במותם? האם ניתן להבין את החיים רק מתוך הזדהות עם הספרות?
סופרים מסוימים רואים דברים שאחרים לא מסוגלים לראות, ובצדק. אנחנו, הקוראים, קוראים להם גאונים יצירתיים וחולקים להם ללא הרף
כבוד, פרסים כספיים שערורייתיים (שהוצאות לאור מממנות בנדיבות), ממתינים בקוצר רוח לשערורייה הבאה שיפרסמו. סופרים מסוימים רואים דברים שאחרים לא מסוגלים לראות – וטועים. אנחנו, לא רק הקוראים המושבעים, קוראים להם חולי-נפש ומאשפזים אותם עד שגם הם מתאבדים, רצוי בשבוע הספר ו/או בשבוע שספרם מופץ לחנויות...
קפקא עדין צורב את קיבתי ותודעתי עם גרגור סמסא שלו. הוא כתב, "בוקר אחד, כשהקיץ סמסא מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לשרץ ענקי. מוטל היה על גבו הנוקשה כמין שריון, ומדי הרימו מעט את ראשו היה רואה את כרסו החומה והמקומרת, העשויה חוליות נוקשות ומקושתות, עד שהכסת כמעט שאינה יכולה להיאחז בה עוד ועומדת לצנוח מעליה לגמרי. רגליו המרובות, הדקות ועלובות לעומת מותר גופו, ריצדו לעיניו בחוסר ישע".
מלחמת עולם אם כבר סקרת בסבלנות את תולדות העם היהודי שקם מרבצו כשהקיץ ערב יציאת מצרים והחל לרוץ כמטורף לאורכה של ההיסטוריה – תוכל להרשות לעצמך להצטמרר, כמוני, כשאתה קורא את קפקא השרץ היהודי. לא פלא שרבים בתוכנו קרסו לתוך הוואקום שבתוכו ביקש העולם להעלים את קיומנו. מי לא בעט בנו, מי לא ירק עלינו, מי לא זימבר אותנו ומי לא תקע לנו? בתקופת המגפה השחורה התרוצצנו ברחובות, עכברושים מזוהמים, זוממים להכחיד את המין האנושי והם רדפו אותנו עם לפידים בוערים באש יקרות. בתקופות משעממות יותר סתם מצצנו על תקן פרעושים את דמו של האדם ורוחו, ינקנו את חיותו ועשקנו את רכושו בריבית-דריבית, חלפנים סודיים של כנסייה גזלנית. וכן הלאה. בהחלט ניתן לשנוא את היהודי ולא צריך להתאמץ כל כך כמו הפלשתינים. וזה מה שמבין וחש בצורה יהודית-חולנית וגאונית גם קפקא.
מופסן, אם אתם זוכרים, היה מאופסן בקצה חייו המהוללים בבתי משוגעים לחולי נפש ואחרים. בשלהי ימיו היה מגיח לגינה, יוצר ערוגות חדשים לבקרים ו'זורע' בהן מופסנים קטנים שיצמחו יום אחד לענקי ספרות העולם. המינגווי שהשתדל כל חייו להפיק הנאה מתועלת החיים הבטיח לנו שהשמש זרח. הייתי בטוח אז שהוא גאון וזרמתי בעקבותיו המילוליות שטוף הערצה וחיקויים. לקח לי 35 שנים של חיים עם אישה נערצת להבין שהוא היה בסה"כ צייר פלקטים, או קופי-רייטר, וזרם איתם הלאה עד שצלצלו לו פעמונים... רומן גארי חי המרתק כמה שנים תוססות עם ג'ין סיברג, עד כלות הנשימה...
פון קלייסט, סופר גרמני מובהק, ניסה להתמודד בחייו עם אי-צדק משווע שנעשה לכמה סוסים שלא שילמו דמי-מעבר על גשר או בר, כמעט הביא למלחמת עולם באירופה הנוצרית שלבסוף עלתה לו בחייו.
סטפן צווייג, יהודי בדרך מקרה על-פי עדותו, פרסם את עבודת הדוקטורט שלו תחת הכותרת: "מקורותיה של צרפת בת ימינו". ב-1933 החלו הגרמנים לשרוף גם את ספריו בחוצות עריהם והזכירו לרבים, אולי גם לו, שהאיש בעצם יהודי במקורותיו, בטח לא צרפתי, בטח לא רצוי בסביבה. בערוב ימיו שקע בדכדוך חסר מעצורים עקב מה שהגדיר: "חורבנה של "מולדתו הרוחנית אירופה".
גם וולטר בנימין נספג בתרבותה של אירופה. מפעל חייו של בנימין היה אמור להיות אוסף כביר של כתבים על חיי העיר פריז במאה ה-19, עם זיקה מיוחדת לפסאז'ים המקוריים שתרמו ליצירת האווירה המיוחדת של העיר. בעת מנוסתו מן התרבות האירופית, שחשפה שיניים טורפות והחלה להשתולל בגרמניה, לעבר יבשת שמעבר לים - הפיל עצמו שדוד.
יוצא דופן סילביה פלאת', סופרת אמריקנית ומשוררת נפלאה, חיה בעגמומיות כל חייה כציפור לכודה מתחת לכיפת פעמון הזכוכית. עשרים שנה לאחר הצלצול האחרון זכתה לביקורו של הדוור בדמותו של פוליצר.
ווירג'יניה וולף הנשכנית, יז'י קושינסקי המופרע - סופרים גדולים ומבהילים, גם הם בעלי יכולת חיקוי אדירה הנחוצה לאדם כדי שיכיר את עצמו, מגבלותיו ואת עולמו. סופרים שמחקים את החיים באורחותיהם ולעתים, למגינת לבבנו, מוחקים אותם כדי לא הימחק.
לרשימה המכובדת יש, לדעתי, לצרף את סלינג'ר. האם התפסן הולדן קולפילד שלו אינו שייך לחבורה? הולדן משגיח על קבוצת ילדים המשחקים ומתרוצצים בשדה שיפון שמסתיים בקצה מצוק. תפקידו של קולפילד בפנטזיה של סלינג'ר - לתפוס את הילדים המתקרבים באופן מסוכן לקצה הצוק. שלא יפלו לתהום ויתרסקו. רוצחו של ג'ון לנון שלף את אקדחו מתוך דפי ספרו של סלינג'ר וירה ללא היסוס. בויקיפדיה נכתב: "בפברואר 1981, לאחר שנעצר, שלח צ'פמן מכתב לניו-יורק טיימס, בו המליץ לכל לקרוא את הספר, וקרא לו, "ספר יוצא דופן שטומן בחובו הרבה תשובות".
באוגוסט אותה שנה, כשנשאל במשפט אם יש לו מה לומר, הוא בחר להקריא קטע מתוך הספר, בו מספר הולדן לאחותו הקטנה פיבי מה ירצה לעשות בחייו. יש שטוענים...שצ'פמן הונע לרצח לנון משום שראה אותו כ'מזויף', סמל לצביעות החברתית אותה קולפילד מתעב. צ'פמן בעצמו הודה מאוחר יותר שקיווה כי באמצעות רצח לנון הוא יהפוך להולדן קולפילד, "מעין מושיע" או "מלאך שומר". בנוסף, בדיון על שחרורו על תנאי, אמר צ'פמן, "אני מרגיש שעכשיו אני רואה את לנון לא כסלבריטי. אז ראיתי. ראיתי אותו כדמות קרטון על עטיפת אלבום [...] עכשיו הגעתי להבנה של העובדה שג'ון לנון היה בן אדם. בלי קשר להיותו חבר הביטלס או להיותו מפורסם".
ויש בויקיפדיה תוספת קטנה בהמשך: "...הספר היווה השראה למספר רוצחים נוספים, כגון ניסיון ההתנקשות ברונלד רייגן על-ידי ג'ון הינקלי, ורציחתה של
רבקה שפר על-ידי רוברט ג'ון ברדו...". שנהיה בריאים!
נושא טעון עמוס עוז לא שייך לכאורה לחבורה. כל חייו הספרותיים נאבק במותה של אמו שהמיתה את עצמה (ואולי גם אותו). הוא יוצר לעצמו, ללא הרף, באובססיביות, בובות שעווה משוועות בגדלים ובצבעים שונים, רק כדי לשרוף אותן בטקסי וודו כדי להנציח את זכרה של האם המתעתע בו. בסופו של דבר, אני סבור - זה השתלם פיננסית.
אצל דויד גרוסמן הזמן עדין צהוב וטרם הגענו לרמזור שבצומת. לפיכך כולנו ממשיכים לדהור עמו קדימה לתוך בר, מוכנים לפגוש גם סוס אחד המתנשף בתוכנו. אחד – לא יותר, בבקשה! גרוסמן מדבר אלי בגוון יידישאי ממוזג ומתנשא וזה מזכיר לי את הורי שהיו עוברים ליידיש כשחפצו להסתיר סוד בנאלי מהילדים בבית. האם הסופר המבורך הזה באמת האשים אותנו כי, "צלפים ישראלים הורגים עשרות אזרחים פלשתינים"
כפי שצורחות הכותרות. אם הם היו נכנסים עם הסוס לבר שלו האם היה צועק אל הברמן, משקה לכולם, על חשבוני? אחרי הכל – הסופר שוב זכה לנושא טעון שעליו יכתוב ספר כשהאור יתחלף לירוק. בעיתון הארץ פורסם בשמו של השר בנט כי "אני גאה שדויד גרוסמן נבחר לקבל את פרס ישראל... הוא לא צריך להוכיח את הפטריוטיות שלו לאף אחד". לא אוציא לגרוסמן כרטיס צהוב - אבל אני בהחלט מוצא אצלו טוויסט מעניין ואלגנטי: הוא היה רוצה שאנחנו נתאבד...
