א. א̤ם גיבורה רבקה גרָבּוֹבסקי ראתה את כרמי, בנה, נהרג לנגד עיניה, כשהסורים כבשו את המושבה משמר-הירדן, ב̤יתה, ביוני 1948. רבקה ביקשה ממנו לתפוס מחסה, אך כרמי לא שעה לאמו, ונורה למוות בידי החיילים הסוריים.
כרמי היה ההרוג השני מבניה. מנחם, בנה הבכור, נרצח על-ידי ערבים, עם חיים, אביו, כשהביאו מים למושבה, בתמוז תרצ"ח (יולי 1938). למרות זאת, לא הרימה רבקה ידיים, ופיתחה במו-ידיה את המשק המשפחתי לתפארת. בפרוץ מלחמת הקוממיות, כשפונו ממשמר-הירדן הנשים והילדים, סירבה לעזוב את ביתה, ותפקדה בהגנת המושבה, עד נפילתה בידי הסורים, גם לאחר שכרמי, בנה, נפל בקרב.
כשכבשו הסורים את משמר-הירדן, חמקה רבקה בליילה בניסיון להגיע למפקדה הישראלית בראש-פינה, אך נפלה בשבי הסורים. הובלה לכלא דמשק, שבו הנהיגה את הבנות ואת הנשים ממשמר-הירדן, וקיוותה לימים טובים, שבהם תשוחרר מושבתם, ותקומם.
אנשי משמר-הירדן שוחררו מהכלא דמשק רק בנובמבר 1949, במסגרת הסכמי-שביתת הנשק עם סוריה, אך תוחלתם נכזבה. רשויות המדינה סירבו להקים מחדש את המושבה, שהפקירו במלחמת הקוממיות, והתעמרו בניצולי משמר-הירדן. הם לא זכו להוקרה על מאבקם ההירואי ולא לפיצוי על רכושם, שנבזז ונהרס. זאת ועוד - אז התברר, שממשלת ישראל לקחה מהם את אדמתם, ויישבה עליה את קיבוץ גדות, מבלי לקבל את רשותם.
גרבובסקי נאלצה לעבור לנתניה, וחייתה שם עד מותה, בשנת 1962, מבלי שגבורתה זכתה לאזכור כלשהו, כי רבקה לא הייתה מאנ"ש.
סאת היגון של משפחת גרבובסקי לא תמה. אהרן, אחיו הבכור של כרמי, נפטר ממחלה. בקרב על העיר סואץ במלחמת יום הכיפורים, נהרג כרמי אדלר, נכדה של רבקה, שהיה מש"ק מודיעין בחטיבת מילואי שריון.
ביום העצמאות ה-70 היה ראוי שנזכור ונוקיר את רבקה גרבובסקי, הא̤ם הגיבורה ממשמר-הירדן, שאין כמותה בתולדות מדינת ישראל.
ב. ארוך-טווח פגז מרגמה, שיירה לטווח של 20 ק"מ, מפתחים כעת במשרדי המחקר (ONR) של חיל-הים האמריקני עבור חיל הנחתים, שמעוניין להצטייד בתחמושת מדויקת לטווח ארוך, כדי לבצע את משימותיו בשדה הקרב. בכך עוקבים הנחתים אחר הנעשה בצבא האמריקני ולא רק בו.
מעבדות הפיתוח של חיל-הים מפתחות עבור הנחתים פגז מרגמה 81 מ"מ, שנקרא ACERM, וטווחו פי ארבעה מהפגזים הנוכחיים. הפגז יגיע לשיא טווחו תוך חמש דקות, ויוכל לפעול בסביבה, שבה משותקת רשת הניווט GPS, כדי לפגוע בדיוק רב במטרות נייחות וניידות כאחת.
ג. התשה לפני כשלושה שבועות, החלה כוננות כוחות הביטחון לקראת התפרעות הערבים, שזכתה לכינוי, "צעדת השיבה", והיא לא תסתיים, לפחות עד 15 במאי, התאריך הנוצרי של הקמת המדינה (נכּבּה - האסון - בעיני הערבים). משמע, הרבה כספים יוצאו, כיוון שאסור לזלזל באיום, שיוצרים ההתפרעויות על גדר הביטחון והניסיונות לפורצה. מה עוד שיש חשש, שההתפרעויות יזלגו ליהודה, לשומרון וגם לישראל בתוך "הקו הירוק".
במקביל, נצבר אִיום על גבולנו הצפוני, והיחסים עם אירן מסלימים, מילולית, בינתיים, בקצב מהיר. גם בעניין הזה אי-אפשר לזלזל, כיוון ששוב עולה מודל של התשת ישראל באיומים ובהתגרויות, שמחייבים את צבאנו להיערך.
בזירת חמאס ובזירת אירן יש יתרון מסוים לאויבינו. עם זאת, צריך למצוא דרך להפיכת המגמה של הסלמה. בעוטף עזה זה יקרה, כנראה, במחצית השנייה של מאי. להמונים ולחמאס ייגמר האוויר, ויימאס להם להשתולל מול גדר הביטחון. לעומת זאת, נראה, שלאירן יש הרבה אנרגיה לאיים על ישראל - למרות שאויבה האמיתי הנו העולם הערבי - הסונים - ולא אנחנו, אף על פי, שתעמולתית, התקפות על ישראל הן מטבע עובר לסוחר בעולם הערבי-מוסלמי.
ד. חצוף למרות שהורשע בדין, התראיין
ניסו שחם, שהיה ניצב במשטרת ישראל אבוי לנו, על כל גבעה רמה, והתרברב כאילו הוא זך וטהור. לא רק זה אלא שטען, שמעשיו בפקודותיו אינם עניין לציבור, אלא רק לו ולמשפחתו.
מאז ומתמיד התבלט שחם בחוצפתו ובלשונו הגסה. העובדה, שנשאר בשירות המשטרה אחרי שהוקלט מנבל את פיו בפקודה בלתי-חוקית לאנשיו בזמן הפוגרום בתושבי גוש-קטיף (2005), הנה תעודת עניות למשטרה, למפקדיה ולבג"ץ, שלא מנע את קידומו.
פסק-הדין בעניין שחם מדגיש שוב את העיוות בראיית ההיבט החוקי (לגאלי) כחזות-הכל ולא את המוסר ואת התקינות (לגיטימיות). שוטר, על אחת כמה וכמה קצין בכיר במשטרה, ראוי היה שיידע, שהוא נדרש להתנהגות מוסרית, כדי לאכוף את החוק; וָלא - עבודתו ומאמציו בט̤לים בשישים.
ה. שיטפונות כשהייתי בריא, טיילתי לא מעט, ואחר הדברים החביבים עליי היה לרדוף אחר שיטפונות. כשעושים זאת בתבונה, המרדף מענג ומעניין, כשאתם מקדימים את השיטפון, ותופסים נקודת תצפית (וצילום) טובה ובטוחה. מי שאינו מכיר את המִדבר יורד ביום גשום אל ערוץ הנחל, ומסכן את חייו.
פעם, ביום גשום, הרציתי ביחידת שריון, ושם הסביר לי קצין צעיר, שאין לו בעיה לחצות שיטפון עם הטנק שלו. הצעתי לו לחשב את משקל המים, שיתמודד מולם, והוא הופתע. מעולם לא חשב, שמים (ללא תנועה) כבדים... ובשיטפון יש תנועה אדירה וסחף עצום.
בשנות השישים, לפני שהייתה חובת רישוי לטיולים, הוצאתי טיולים, ימי שדה ומחנות בשבט שלי בתנועת הצופים. מעולם לא הייתה לנו תקלה, כיוון שהקפדנו על קלה כחמורה. טענו, שאני פחדן, וזה לא הזיז לי. תמיד היה לי חשוב לחזור הביתה עם כל החניכים בריאים, שלמים ומרוצים.
