מלחמת העצמאות

כך, בחסות המלחמה על ארץ ישראל, נרדמנו בשמירה, ובוקר אחד התעוררנו למדינה ששלטונה הלגיטימי נבחר באופן דמוקרטי, אבל המשחק נמכר עוד קודם שהחלה ספירת הקלפיות. זאת משום שעוגת השלטון מתחלקת בינינו לבין קבוצה קטנה שהתבצרה בבית המשפט העליון, ומשם כופה עלינו חוקה בלתי כתובה שערכיה תואמים ישראל מדומיינת, שנהגתה בראשם של מעטים שהציבור מעולם לא בחר. הם מינו את עצמם לשמש לא רק בלם ורסן בפני הרשות המחוקקת והממשלה, אלא רשות עליונה, שבכוח פרשנותה המשפטית, הפקיעה מהמחוקק את ריבונותו, והשתמשה בחוקים שחוקק כחומר ראשוני בלבד לצקת לתוכו את ערכיה המסוימים. כמעט משחר קיומו, עסוק העם היהודי בפרשנות טקסטים. פיתחו דף תלמוד או תנ"ך עם מפרשים - הטקסט העיקרי נמצא במרכז וסביבו חגים כלווינים פרשנים ראשונים ואחרונים, ומנהלים רב-שיח על-זמני על המילים הכתובות. זר כי ייקלע לבית מדרש יהודי כלשהו, גם אם לא יבין את הסוגיה הנלמדת, יוכל לשמוע שהפעלים נהגים בזמן הווה: ר' עקיבא דורש, רש"י מבאר, הרמב"ם פוסק, החכם בספר משלי אומר. פעלים, המבהירים שעבור היהודי, הטקסטים העתיקים מעולם לא הושלכו למדף מאובק במוזאון, אלא מקיפים אותו כאן ועכשיו ותובעים ממנו התייחסות. והוא אכן משוחח איתם, ושב ומפרש ומבאר ודורש ומתפלפל ומיישב ומגדיר ומגלה שכבות עומק נוספות, דור אחר דור.

אנחנו בית-הספר הגבוה ביותר בעולם לפרשנות. באמצעות האגודל המתעגל ידענו לסובב עולמות שלמים, ועוד לפני 2,000 שנה ויותר, העזנו לקבוע "לא בשמים היא", אלא בכוח תבונתנו לפרש (מתוך ענווה!) את הטקסטים העתיקים, קבענו חוקים ותקנות ומנהגים וסדרי שלטון ומשפט. אז מה זה עבורנו חוק של הכנסת? מהו כתב מינוי של משרד ממשלתי? מהי החלטת הציבור בכוח בחירתו? טקסט ככל הטקסטים, שאפשר לדרוש בו תלי תלים של הלכות מחודשות. אדם לא יכול לברוח מהאופק התרבותי שלו. שעה שהוא ניגש לקרוא טקסט, הוא יוצק את עולמו לתוכו. זה טוב לפרשנות וליצירה; זה בעייתי בחברה רבת דעות שעולמם התרבותי של השופטים הוא רק זווית פרשנית אחת מני רבות לעולם, למציאות וללשון החוק. השופטים הגיעו אל המשפט עם עולם ערכים מוצק, שקנו בבית הגידול הרעיוני והחברתי שגדלו בו, אולם רבים בציבור אינם שותפים לו.

בשעה שחוקקו את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חברי הכנסת - כנראה כולם - לא העלו על דעתם, שבבית המשפט יהפוך אהרן ברק את לשון החוק לחוקה בפועל. הוא הרחיב את תחולת החוק והלביש אותו על מכלול נושאים שהמחוקקים לא כיוונו אליהם, ולבטח לא רצו למסמס את כוחה של הכנסת כריבון המוסמך לחוקק חוקים. אבל מה זה משנה? חישבו על שלוש המילים הללו: מהו כבוד, מהו אדם ומהי חרות? אפשר להעמיס עליהן הכל. וכיצד זה מתיישב עם זכותו של עַם להחליט על גורלו אחרת ממה שנתפס בפרשנות היצירתית של שופטי העליון כעקרון-על הגובר על כל פרשנות אחרת? ברגע מסוים בהיסטוריה הקצרה שלנו כמדינה, בזמן חילופי המשמרות הפוליטיים בתקופת המהפך בסוף שנות ה-70, לקחו על עצמם שופטי העליון את תפקיד שומרי הסף - לא על הדמוקרטיה הישראלית, אלא על ההגמוניה של אותה קבוצה שאיבדה את ההובלה הבלעדית של הספינה הציונית. מדובר במחנה פוליטי מוגדר, שיש לו פרשנות לגיטימית בשאלות דת ומדינה, כלכלה וחברה, תרבות, מוסר וצבא ועוד - אבל לא פרשנות בלעדית. אך בחסות פלפול משפטי ותפיסות דמוקרטיות שנויות במחלוקת - ובעיקר בכוח ההחלטה, שפרשנות השופט חשובה וקובעת יותר מכוונת המחוקק - נגזלו מהאזרחים היכולת והזכות להכריע על חייהם.

אל תתייחסו ברצינות לתעמולת "סוף הדמוקרטיה" ו"עריצות הרוב" ו"פגיעה בזכויות האדם" ושלל המונחים שנועדו לסמא את עינינו מלראות את העובדה הפשוטה: בעשורים האחרונים הופר האיזון המפורסם בין שלוש הרשויות. חברי הכנסת והממשלה הפקירו את כוחם ומסרו את רצון בוחריהם לרשות השופטת שמתַפקדת ללא ריסון ובקרה, כמעין רשות-עַל המשליטה עלינו, באמצעות פרשנותה, עולם ערכים חלקי ושנוי במחלוקת. המערכה על פסקת ההתגברות היא כנראה החשובה ביותר שידענו מאז קום המדינה. מדובר בהחזרת כללי המשחק הדמוקרטי לשפיותם, בהשבת האיזון הבריא בין שלוש הרשויות ובהחזרת הרעיון הציוני הבסיסי, של מדינת הלאום של העם היהודי, אל לב השיח המשפטי כרעיון לגיטימי. המערכה לריסון בית המשפט נועדה לעצור את הסחף ארוך השנים לכיוון "מדינת כל אזרחיה" שפירושה היותר נכון הוא "מדינת כל לאומיה". השפיות המבוקשת היא לחזור אל הראשונות ביחס לזכות העמידה של העותרים לבג"ץ. רק מי שנפגע ישירות יכול לבקש סעד מבית המשפט, ולא כל מי שעניין כלשהו לא מסתדר עם ערכיו - שהוא החליט שהם אוניברסליים ולכן גוברים על כל ערך אחר - יעתור לבית המשפט, וזה יחליט לשמש עבורנו פילוסוף ומורה דרך לחיים, ולא מוסד השופט בהתאם לחוק. ככלל, הביטוי "בהתאם לחוק" משעמם את שופטי העליון. למעשה, במצב הנוכחי - כל עוד לא יוחזר הכוח לרשות המחוקקת - כל חוק שהיא תחוקק, גם אם ינסה לתקן פסיקת בית משפט, אין לו ערך רב; משום שהשופט יוכל לכוון אותו בכוח פרשנותו כסותר את אחד מחוקי היסוד, וכך יפסול אותו שוב.

ואם חשבתם שהדברים הם רק ניתוח בדיעבד של המציאות, שימו לב לדברים המדהימים שאמר ב-92' ח"כ אוריאל לין, מיוזמי החוק, לפני ההצבעה הגורלית: "רבותיי חברי הכנסת, כל החששות שהובעו כאן במהלך הדיון היו ידועים היטב לוועדה, ואנחנו התייחסנו אליהם במהלך הדיון בוועדה. לאחר 44 שנים, הבה נאמר לעם ישראל: כן אנחנו מעזים לתת לכם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. "על אף ההיסוסים, על-אף הבעיות, אנחנו רוצים באיזו נקודת זמן לשים את הגבול ולומר: לא נאמר לכם עוד שזה בלתי אפשרי. נאמר לכם: כן, אנחנו מוכנים לנסות לעשות את זה. ואני אומר לחברי הבית: בואו נעשה את הניסיון. הכוח לא הועבר למערכת בתי המשפט; הכוח נשאר בבית הזה. ואם חלילה יסתבר מהניסיון עם החוק הזה, שאנחנו טעינו - והפרשנות הניתנת לחוק אינה על-פי כוונתו האמיתית של המחוקק - יש בידי הכנסת הכוח לשנות את החוק". אתם מבינים? חיזרו וקיראו את כוונת המחוקק, ואז תבינו מדוע המלומדים משמאל משקרים לנו. הם מבינים היטב: פסקת ההתגברות פירושה התמוטטות הבסטיליה שהקים השמאל הישראלי כדי לשלוט בעקיפין בהמון הנבערים שמשום מה, פעם אחר פעם, בוחרים ממשלה אחרת. המערכה על בית המשפט היא הקרב החשוב ביותר מאז קום המדינה: הקרב על עצמאותה של החברה הישראלית להחליט בעצמה על חייה ועתידה.