אין חג בחגי ישראל שתכניו לוטים בערפל כל"ג בעומר. אין לחג זה כל אזכור בתורה, במשנה ובספרות חז"ל.
הידוע לנו על חג זה שחל ביום י"ח באייר - הוא היום ה-33 לספירת העומר. ביום זה פסקו תלמידיו של ר' עקיבא למות. האזכור הראשון לפי המסורת הוא מותו של רבי שמעון בר יוחאי, תלמידו המובהק של רבי עקיבא בל"ג בעומר. בהיות שביום פטירתו היה יום ארוך יותר גילה רשב"י לפני מותו לתלמידיו את סודותיו של הספר המיוחס לו, "הזוהר הקדוש". ולא הייתה רשות לשמש לשקוע עד שיסיים סודותיו ואז עלתה נשמתו למרום (בני יששכר מאמרי חודש אייר ג', אות ו'). בטרם הסתלקותו ציווה על תלמידיו שסבבו את מיטתו לשמוח ביום הזה. יום זה הוא יום ההילולה של רשב"י. מאז נעשה יום הל"ג בעומר ליום שמחה ויום הפגנה של אחדות ישראל. כך אפשר לראות את כל עדות ישראל מדליקים מדורות ברחבי הארץ והעולם רוקדים סביבן ושמחים יחדיו. אף העלייה לקברו של הרשב"י נוהגת בכל העדות.
למה מדליקים מדורות בל"ג בעומר? יש המסבירים זאת זכר למשואות שהיו מעלים להודיע על קידוש החודש. הרומאים אסרו לעשות כן, לכן המדורות היו סמל ונס של המרד. על כן ביום ההילולה של רשב"י, שהיה המורד הגדול ברומאים ותלמידו של ר' עקיבא, שהיה נושא כליו של בר כוכבא מדליקים מדורות על קברו, לרמוז על חרותנו ופדות נפשנו מכל שלטון זר (זיו המנהגים עמ' ק"ה).
דעה שנייה סוברת לפי ששבעת השבועות של ספירת העומר הם כנגד שבעה קולות שבספר תהילים (פרק כ"ט): "הבו לה' בני אלים". השבוע החמישי הוא כנגד "קול ה' חוצב להבות אש", על כן מרבים אור בל"ג בעומר שהוא השבוע החמישי (טעמי המנהגים אות תר"ז).
דעה שלישית סוברת שהנר והאור רומזים על תורה ומצוות כמו שנאמר: "כי נר מצווה ותורה אור" (משלי ו', כ"ג). אכן האש היא דבר פלא, שמתוך עצים ושמן קרים ודוממים יוצאת פתאום להבה בעלת כמות אדירה להאיר, לחמם ולשרוף. ולכן התורה והמצוות נמשלו לאש ולהבה, שעל-ידי התורה והמצוות הנעשים בתוך עולם חשוך וקר, זוכה האדם לאור חיי עולם, כפי המצוין בזוהר הקדוש (חלק ג' רצ"א, ב') שביום הסתלקותו של רשב"י גילה סודות התורה ונתמלא הבית אור ואש עד של יכלו תלמידיו לגשת ולהסתכל בפניו.
על דברים אלו מוסיף הרב החיד"א בספרו מראית עין (ליקוטים סימן ז') שביום ל"ג עצמו התחיל ר' עקיבא ללמד תורה את רשב"י וחבריו, לפי זה הייתה שמחה גדולה ביום הזה על המפנה החשוב שחל ביום זה שלאחר שפסקו מלמות, התחיל ר' עקיבא ללמד תורה את רשב"י וחבריו ולאחר שהסמיכם הרבו תורה בכל ישראל ומסרו נפשם ללמד תורה לאחרים וזו השמחה על התורה שחזרה לארץ ישראל.
