גברת בשם
נטלי פורטמן סירבה לקבל פרס שהועידו לה בארץ. כמובן שלא בנקל מוותרים על פרס מכובד, והיא בחרה לעשות זאת מהסיבות שמנתה: היא איננה רוצה להיות בקרבת ראש הממשלה, וליבה על המסכנים בעזה, שמדינת ישראל, כיאה לכובשת, מטילה עליהם את אכזריותה, חיתתה ורוע ליבה.
יפה, טענה זו טענה, וסיבה היא סיבה. ועוד אמרה אותה גברת, שלמרות הכול, היא אינה משנה כלל האדרת. היא נולדה בישראל ולכן היא עדיין יהודיה. פעם שאלו את אחד מכוהני השמאל בראיון טלוויזיוני "מה עושה אותך ליהודי"? והוא השיב, "אני מדבר וכותב בעברית". המראיין לא הקשה עליו, ולא ציין, שגם הערבים מדברים ואפילו כותבים בעברית! גם גויים אחרים החיים כאן. איני יודעת אם נטלי פורטמן מדברת עברית, אבל היא צריכה לדון על תפישתה המשותפת עם אותו סופר, ולשאול את עצמה, האם הייתה מעזה לדבר כך, גם לפני הגויים בהוליווד...
ובדיוק עבור "יהודים" כמוה סופר סיפור זה: במאורעות תרפ"ט (1929) נהרגו ונפצעו מאות מיהודי הארץ בידי פורעים ערביים. ובמיוחד נפגעה אז הקהילה היהודית בעיר חברון. כשוך הפרעות נפוצה השמועה בקרב היישוב היהודי, שהשלטונות הבריטיים שיתפו פעולה עם הפורעים הערביים: ובייחוד הצביעו על מר לוק, ששימש באותו זמן מזכיר ראשי של ממשלת המנדט הבריטית, כמי שעודד את משנאי היישוב היהודי במעשי ההרג והביזה.
בשעת קבלת פנים רשמית שערכו בימים ההם ראשי השלטון בארץ לנכבדי היישוב היהודי, הושיט מר לוק את ידו לרב הראשי, רבי אברהם יצחק הכוהן קוק. אולם הרב קוק השיב את ידו של המזכיר ריקם, באמרו בקול תקיף: איני לוחץ יד, המגואלת בדם יהודים!
תגובת הרב פשטה מיד בכול חוגי היישוב ועוררה רעש גדול. רבים שיבחו את התגובה הנזעמת והגאה של הרב, אך נמצאו מטיחי ביקורת (כנראה חברים של פורטמן) כלפי הרב הנערץ, בעיקר מחשש שמר לוק עלול להתנקם ביהודים. כל אימת שהרב הראשי הגיע למקום כלשהו, נוצרו מיד שתי כיתות יריבות שהיו מתנצחות זו עם זו בקולניות רבה, בכעס ובמהומות גדולות, בד ונגד הרב.
ברוך היוצא סמוך לאותו זמן נזדמן הרב קוק לטקס של ברית מילה, והנוכחים החלו מתווכחים בלהט רב בעניין תגובתו הנמרצת של הרב כלפי הנציג הבכיר של השלטון הנכרי. כשראה זאת הרב, וידע שאי-אפשר להתחיל בטקס בצורה כזו, קרא למשמשו רבי מאיר דויד שוטלנד, שהיה יהודי פיקח, שיאמר משהו להשתקת הקהל הרועש.
מיד קם ר'
מאיר דוד ממקומו ואמר: רבותי, עוד מעט יכניסו לכאן את הרך הנולד לקיים בו מצוות מילה, וכולנו נקדם פניו בקריאה "ברוך הבא". בעניין זה שתי קושיות לי: ראשית, מדוע איננו מקדמים בברכת "ברוך הבא" חתן בר מצווה או חתן הנכנס לחופה, שמבינים בלא ספק פשר ברכתנו: ודווקא לתינוק קודם שנימול אנו פונים בברכת "ברוך הבא"? ושנית, מדוע איננו נפרדים מן התינוק לאחר שנימול בברכת "ברוך היוצא"?
דממה הושלכה בקרב המסובים במקום. ו-ר' מאיר דוד הוסיף ואמר: עתה איישב לכם בפשטות את הקושיות. לצערנו ולבשתנו, מתפעלים היהודים מכול ערל ומשתדלים לכבדו בכול הזדמנות, לצורך ושלא לצורך. משום כך אנו קמים לכבוד התינוק, שעדיין לא נימול, ומקדמים אותו בברכת "ברוך הבא", אולם אחרי שהלה נימול ונכנס לכלל ישראל, שוב אין חולקים לו כבוד מיוחד - לא "ברוך הבא" ולא "ברוך היוצא".
אותה שעה הבינו הנוכחים, את הכוונה, ואת אי-ההתפעלות של הרב הראשי ממעמדו של הגוי החשוב, ועל כן הפגין בפומבי את סלידתו משיתוף הפעולה של המנדט הבריטי עם הפורעים הערביים.
וכך בפנים חמורות סבר דיווחו ערוצי החדשות על הסירוב של השחקנית לקבל את הפרס, תוך נזיפות, שעל מדינת ישראל לעשות חשבון נפש ולהסיק את המסקנות. איש לא שאל, בעצם על מה מקבלת הגברת את הפרס? על תרומה למען האנושות? האם היא דמות מופת בקהילה? האם היא מעניקה השראה לעם היהודי? או שהיא עוד חסידה של ה-BDS שממהר לחבק אנשים כמוה, שגם נולדו בישראל, גם עשו קריירה בחו"ל, וגם 'מלכלכים' על מולדתם לשעבר. אומנם בני דמותה הבינו את 'מצבה', שהיא "לא יכלה לעמוד על במה אחת עם נתניהו, כי: נאם יותר מידי בטקס המשואות, לא נתן מספיק כבוד לאדלשטיין, פגע באנשים בעזה עם המדיניות שלו. זכותה. זכותה אמרו, להחליט עם מי היא רוצה לעמוד, על במה אחת"... נכון צודקים, אחת כמוה, חסידת אומות העולם, לא נכריח אותה...
ועל חסידים וחסידות לאמונתם: הגאון רבי ישעיה מושקאט מפראג סבל מאוד מאדיקות של אשתו. מעלות השחר עד שעת לילה מאוחרת הייתה מהלכת בבית כשהיא אוחזת בידה סידור תפילה עבה או ספר "תחינה", ובשל כך לא מילאה כלל חובותיה כאם וכעקרת בית.
פעם אמר רבי ישעיה לאשתו: גבר הנוהג באדיקות יתרה קוראים לו הבריות חסיד, ולאישה הנוהגת כך קוראים חסידה. אולם להווי ידוע לך, שהחסידה נמנית בתורה עם העופות הטמאים...
