לפני חודשים ארוכים התבטא פוליטיקאי מוביל כהאי לישנא: "תשעים ותשעה אחוזים מהערבים בישראל נאמנים למדינה". הרבה גבות הורמו בתמיהה, הרי המציאות מלמדת אותנו אחרת...
היינו כולנו עדים לאירועי אוקטובר לפני כמעט שני עשורים. ערבים רבים מספור חוללו כאן את הדבר הקרוב ביותר למרד. חסימת צירים מרכזיים, אלימות רבה, שריפת רכוש, פציעת אנשי כוחות הביטחון, שריפת מכוניות משטרה ועוד ועוד. למעשה, עמדה המדינה בפני סכנת שיתוק תוך ניתוק אזורים שלמים והוצאתם אל מחוץ למרחב השליטה הריבוני של ישראל.
מכירים אנו את הפגנות ההמונים בנצרת, בעכו, בסכנין, באום אל-פחם, בנגב, בחיפה, בלוד וביפו. בהפגנות אלה צועדים ערבים משולהבים ובגרונם צעקות לאומניות רוויות שנאה למדינת היהודים. אלה מניפים בגאון דגלי אש"ף חמאס ודאעש ואינם מסתירים בכהוא זה את סלידתם מהמדינה ורצונם בהחלפתה במדינה "פלשתינית".
עוד אנו מכירים את "צעדות הנכבה", את הפגנות "יום האדמה", את סירובם של הערבים להתייצב לצד המדינה ובעדה. המוני הערבים הגרים כאן ומנהיגיהם בראשם מחכים לרגע בו נובס חלילה על-ידי אחיהם צמאי הדם בסוריה, בעירק, באירן ובעזה. הם אינם מסתירים שנאתם זו ומביעים אותה מעל כל במה.
ארדואן, הנייה העזתי ואסד הסורי הם נערצים בעוד שנתניהו, רבין וכל מנהיג יהודי אחר הם בזויים, "רוצחים" וגזעניים.
אין להם בושה כמעט שאין בנמצא ערבי המכבד את ההמנון הלאומי, רובם ככולם בזים לדגל המדינה ורומסים אותו בכל הזדמנות. אין להם בושה ואין בהם פחד. את שנאתם לנו הם מביעים בריש גלי מעל כל במה, בתוך עריהם וכפריהם וגם מחוצה להם.
מנהיגיהם הנבחרים מבהירים פעם אחר פעם באיזה צד הם: זועבי הבוגדת משתתפת במשט הטרור במרמרה, טיבי (אהוב התקשורת הישראלית) משבח את השאהידים, זחאלקה אינו מחמיץ הזדמנות להתפרע ולהשתלח במדינה, בראשיה ובצבאה.
למרבה הצער התופעות שתוארו אינן יוצאות דופן אלא מאפיינות חלקים נרחבים מאוד באוכלוסייה הערבית. מדינת ישראל היא בעיני רבים מהם אויב, הם אינם מוכנים לשתף פעולה, לשאת בעול, לעשות שירות לאומי. הם כן ששים להתכבד במנעמיה, ליטול ממשאביה, לנצל את נדיבותה והחופש המוענק להם כאן. הכרת הטוב לא תמצאו שם.
לתשומת לב השר
נפתלי בנט (תשעים ותשעה אחוז...) ולחושבים כמותו בדבר נאמנות הערבים למדינה.
