יגאל סרנה כתב טור בידיעות אחרונות במשך שנים ופוטר אחרי שנתבע לדין על-ידי
בנימין נתניהו ואשתו. סרנה כתב בבלוג שלו (לא בעתון) שראש הממשלה גורש ממכוניתו באמצע הדרך לירושלים על-ידי אשתו. הוא לא הצליח להוכיח את הסיפור, וטען שקבל אותו מאיש שב"כ שאיבטח את ראש הממשלה. סרנה לא הצליח להביא את האיש להעיד, והשופט, כדין, חייב אותו בפיצויים. אני מאמין ליגאל סרנה, בעקבות שלושה סיפורים על מאבטחים.
האחרון - סיפורו של
יאיר נתניהו שנסע עם חברים ועם מאבטח לבקר בבתי בושת ודבריו צוטטו בעיתונים. הסיפור הישן יותר - של שר האוצר
סילבן שלום, שקיים מגע עם פקידה במשרדו ועשה זאת דווקא בבית קפה בתל אביב. גם הסיפור הזה דלף על-ידי מאבטח. שני המאבטחים היו זמניים בתפקיד ולא חשו שחלים עליהם כללי השתיקה של מאבטחים. את הסיפור השלישי אינני יכול לכתוב, כי אינני יכול להביא אנשי שב"כ שיעידו למעני, אבל הוא דומה לשלושת הסיפורים האחרים. לכן, אני מאמין ליגאל סרנה.
נזכרתי באירועים הללו, בגלל ספרו האוטוביוגרפי של סרנה, "השנה האחרונה", שהתגלגל לידיי באחרונה ונהניתי לקרוא בו. לכאורה, הספר כתוב על שנה אחת ממאי 1966, שנת המיתון הגדול, ועד מאי 1967, שנת הניצחון הגדול. למעשה, הספר הינו אוטוביוגרפיה של הילד יגאל בבית הספר העממי, בביתו, בתיכון, עם משפחתו ובין חברים. אני רואה אומץ אישי לכתוב, בפרטי פרטים, על חייו של הילד המוצלח בבית הספר היסודי והילד הפגוע בבית הספר התיכון. לא כל אחד יכול לחשוף את האירועים האישיים שלו, שלא כולם נעימים, ואת הסיפורים המשפחתיים של הוריו הפולניים וחבריהם יוצאי הגולה. סרנה, שנסיונו העיתונאי ניכר היטב בכתיבתו, מספר את הדברים באורח קולח ומעניין.
תחילה חשבתי, שזאת כתיבה עתונאית, שכן הוא משלב בצורה יוצאת מן הכלל את האירועים הציבוריים עם המקרים הפרטיים שאירעו באותו זמן. תוך כדי סיפוריו על בית הספר והתלמידים ועל הקשר הילדותי-מיני עם הילדות שרקדו ריקודים סלוניים, הוא מעלה את האירועים המשפחתיים של הוריו וחבריהם, שדיברו על הפוליטיקה. סרנה רוקח תוך כדי כך את האירועים הפוליטיים בממשלה ובכנסת והוא מזכיר אירועים שעברתי בצעירותי ומזמן שכחתי. הוא נעזר בדפי הארץ, שהופיעו באותו זמן ובגליונות
העולם הזה מאותה תקופה. שני עיתונים אופוזיציוניים, ששירתו את אביו של המחבר וגם אותו עצמו (שהפך לאחד ממייסדי
שלום עכשיו).
באחרונה משודרת בערוץ 10 סידרת "הקברניטים" של
רביב דרוקר. הוא מפרט בטלוויזיה את ההתנכלות המתמדת של
דוד בן-גוריון ליורשו, לוי אשכול. סרנה סקר את היריבות הזאת כבר לפני חודשים אחדים, כשספרו יצא לאור. ואני מודה, לא זכרתי את פרטי המריבה ההיא. לכאורה, זה ספר עיתונאי-אוטוביוגרפי. אפשר לקחת כל פרק ולפרסם אותו ככתבה בעתון. אבל בשיחתנו בבוקלאב, העירה ליאורה עיני, כי הכתיבה איננה עתונאית לחלוטין. כשקוראים לאט ובתשומת לב אפשר למצוא חלקים של כתיבה ספרותית. זה כבר לא עיתונאות.
[
שיחה של קובי מידן בתוכניתו "חוצה ישראל" בחינוכית, עם יגאל סרנה ב-19.10.2017, פגישה, חצי פגישה]
שני קשישים נפגשים אחרי זמן רב שלא התראו: - "איך אתה נראה טוב. לא השתנית". "דווקא כן. כשהתכופפתי הרגשתי את ההבדל. במיוחד כשרציתי לשמן את גלגלי הקלנועית"...
