חג ל"ג בעומר כולו פליאה. אין לו שם ולא תאריך. ל"ג בעומר הוא ספירה ולא תאריך. גם תוכנו של החג לא סופר מפורשות, גם האבל בימי הספירה תמוה. שהרי ימי הספירה ימי קציר הם, וימי הקציר ימי שמחה היו לאיכר שזכה לקצור ברינה את שזרע בדמעה. אז מה הפך ימי שמחה אלה לימי אבל, שאין להסתפר בם, אין ללבוש בגד חדש ואין לבנות בית בישראל?
חז"ל מספרים: "שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו ל-ר' עקיבא מגבת עד אנטיפטרוס וכולם מתו בפרק זמן אחד, מפסח עד עצרת". מיהם תלמידים אלה? מדוע היו מפוזרים מעמק יזרעאל עד דרום השרון? מהי המגפה שהפילה כה הרבה חללים? ואיך פסקה המגפה דווקא בל"ג בעומר ?
יש לשזור את החוטים ולקשור את סמלי החג ומינהגיו עם האישים הקשורים בחג: ר'עקיבא, בר כוכבא ו-ר' שמעון בר-יוחאי. אזי תעלה פרשה מעניינת ומרטיטת לב, מאבק לחרות של שרידי שואת החורבן, והמה מעטים מול רבים, צעירים מול אימפריה רומית אדירה ומול גדולי תורה.
רק ששים ושתיים שנה חלפו מאז חורבן הבית וגלות העם על-ידי טיטוס. היישוב ששרד בארץ היה מוכה ומבכה את האסון שהותיר צלקות כואבות. ועדיין האימפריה הרומית נותרה איתנה וחזקה. מה אם כן הביא למרד שבראשו עמדה אישיות כה גדולה כ-ר' עקיבא?
שני מקורות נוכריים (רומאים) מביאים סיבות להתפרצות המרד: ההיסטוריון דיו קסיוס מספר שאדריינוס בנה בירושלים החרבה עיר וקרא לה "איליה קפיטולינה". ובמקום המקדש הקים מקדש ליופיטר. חילול קודש זה, היה אחד הסיבות. הביוגרף של אדרינוס קיסר, ספארטינוס, מיחס את המרד לאיסור המילה, שכפה אדרינוס על היהודים. אך בפרשת מרידה זו מרובה הפרוץ על העומד. אין בידינו שום יצירה ספרותית-היסטורית מימי המרד, המתארת אותו מכלי ראשון, לשון אחר: מרד זה לא נתברך ביוסף בן מתתיהו משלו, והעדר מקור כזה מאלץ את המחקר לשחזר את מרד בר כוכבא מפסיפס של עדויות חלקיות וקטועות, לעיתים סותרות ופעמים מגמתיות, המצויות בספרות התלמודית, בכתביהם של סופרים רומיים, בדבריהם של אבות כנסייה, ולשבץ בהן את המשתמע מן הממצא הארכיאולוגי/
מלחמה גלויה אם כן, המעורר למרד ומנהיגו הרוחני היה ר' עקיבא. הוא שעורר את שארית הפליטה היושבים בארץ להאבק על חרותם, לבל יתעללו בם זרים. אולם משראה כי ההענות אינה כפי שציפה, וכי חכמים מתנגדים למרד, קם ונסע לגלויות צפון אפריקה והארצות השכנות באסיה והצליח להביא משם מעין מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ).
בהגדה של פסח מסופר: מעשה ב-ר' אליעזר ו-ר' יהושע ו-ר' אלעזר בן עזריה ו-ר' עקיבא ו-ר' טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה... ויתכן כי היה זה כנס מועצת החכמים בבית מדרשו של ר' עקיבא כדי לדון בסמכות החכמים להכריז על המרד ברומאים. הכנס היה דווקא בליל הסדר לבל יוחשדו על-ידי הרומאים. "יציאת מצרים" רומזת על שיחרור מעול רומא. וכאשר הגיעו התלמידים והודיעו: "הגיע זמן קריאת שמע של שחרית", הכוונה הייתה, הגיע הזמן לפתוח במרד.
דיו קסיוס מספר שלראשונה לא יצאו הלוחמים למלחמה גלויה, אלא תפסו מקומות אסטרטגיים, עשו מחילות ובצרו חומות. המאבק היה קשה ואכזרי. "חמש מאות ושמונים אלף איש נטבחו בהתנגשויות ומספרם של הגוועים ברעב, בחולי, ובאש היה לאין ספור". אז כנראה הפכו ימי הספירה, בין פסח ושבועות או בין פסח ו-ל"ג בעומר לימי אבל. מדי יום נפלו בחורים, ולילה לילה הובאו בסתר לקבורה.
בל"ג בעומר פסקה המגיפה, כנראה היה זה יום ניצחון ללוחמים. באותו יום י"ח באייר שיחרר צבא בר כוכבא את ירושלים. ואכן, על צידם של המטבעות שטבע בר כוכבא, כתוב "לחרות ירושלים" ובצדם השני: "שנה אחת לגאולת ישראל". בשנה השנייה: "שנה ב' לחרות ישראל".
רבי עקיבא המנהיג הרוחני של המרד, נתפס על-ידי הרומאים, שאסרו ללמד דברי תורה, והוא הקהיל קהילות ברבים. בשעה שהוציאוהו הרומאים להריגה, זמן קריאת שמע היה... ואמר לתלמידיו שביקשוהו לבקש על נפשו. "כול ימי הייתי מצטער על הפסוק, ואהבת את ה' אלוקיך בכול לבבך ובכול מאודך, ואפילו הוא נוטל נשמתך. אמרתי, מתי יבוא ואקיימנו? עכשיו שבא לידי - לא אקיימנו? היה מאריך באחד ה' אחד, עד שיצאה נשמתו. הריגתו הייתה בקיסרין ולפי רשימה שנשתמרה בספרות הומת רבי עקיבא ב-ה בתשרי והובל לקבורה לאנטיפטריס. הלוויתו וקבורתו משולבים בסיפורי פלאות. אליהו הנביא על-אף היותו כהן, משתתף בהוצאת המת ויחד עם רבי יהושע הגרסי נושאים אותו.
אחד האדם הדמות השנייה הקשורה לחג, היא דמותו של שמעון בר כוסיבה, המנהיג הצבאי של המורדים, שכונה על-ידי ר' עקיבא "בר כוכבא", וכך נשאר בזיכרון הדורות. מתוך גנותו של המנהיג על שהאשימוהו חכמים בעזות דברים ועזות מעשים, עולה שבחו. בעיצומה של המלחמה, בהתקרב חג הסוכות, מקפיד הוא על מצוות ארבעת המינים, כוחו הרב מצוין לא אחת, ולולא כותי אחד שבגד והביא הרומאים אל תוך ביתר, ייתכן שלא היו מצליחים להבקיע העיר.
דיו קסיוס מלמדנו שהיהודים בפיקודו של בר כוכבא, הכינו עצמם בחשאי ימים רבים, צברו נשק, ביצרו את יישובי הארץ, הכשירו התקשרות ביניהם לשעת הצורך. לגבי גלגוליה הצבאיים של המלחמה, הרי שתחילה באו במגע עם המורדים הלגיון העשירי שעליהן פיקד טוניוס רופוס. שלב זה הסתיים במפלת הצבא הרומי. השלב השני נפתח עם בואו של נציב סוריה, פובליוס מרצילוס, וגם הוא נחל מפלה מיד המורדים. השלב השלישי והאחרון, מביא את יוליוס סיברוס נציב רומי בבריטניה, עם מיטב חיילותיו.
החכמים שכה התנגדו למרד ולמצביא, אפילו הם, לא יכלו לסיים את פרשת חייו כאחד האדם, וכך הם מספרים: באו והביאו ראשו של בר כוכבא אצל אדריאנוס, אמר הקיסר, מי הרגו לזה? ראו נחש כרוך על צווארו, אמר אדריאנוס" אילולא הקב"ה שהרגו מי יכול היה להרגו?
הדמות השלישית הקשורה בחג הוא ר' שמעון בר יוחאי. הרשב"י. פעם אחת ישבו ר' יהודה,ר' שמעון בר יוחאי, יהודה בן גרים. פתח יהודה: כמה נאים מעשיהם של אומה זו (הרומאית) תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה שמעון בר יוחאי: כל מה שתיקנו-לא תיקנו אלא לצורך עצמם. תיקנו שווקים להושיב שם קדשות, מרחצאות-לעדן עצמם, גשרים ליטול מכס.
הלך יהודה וסיפר הדברים, ואמרו רומאים. שמעון שגינה - ייהרג. הלכו הוא ובנו ונחבאו במערה, נעשה נס ונברא להם חרוב ומעיין,והיו פושטים בגדיהם ויושבים עד צוואר בחול ועוסקים בתורה. וכותבים את סודות התורה, בספר הזוהר הקדוש, ישבו שתיים עשרה שנים, בא אליהו ועמד על פתח המערה, אמר"מי יודיע לבן יוחאי שמת הקיסר ובטלה גזרתו..
סודות הקבלה דווקא אישיות אשר כל חלקה במרד היה ביטוי של גנאי נגד השילטון הזר העויין נבחרה כדמות מרכזית בחגיגות ל"ג בעומר. אולי ניתן לזקוף זאת להתנגדות החכמים למרד, מה עוד שהסוף היה טרגי מאוד. אך העם לא רצה לשכוח ולהשכיח את ניצחון המורדים, את תעוזתם ו-ל"ג בעומר התרומם מעל ימי האבל, וימי הספירה שלפניו.
הילולת רשב"י נזכרת כבר בתלמוד (כתובות סב ב). המקובל ר' יצחק לוריא, הוא האר"י הקדוש, חידש מנהג זה ונתן להילולה את אופיה המיסטי. והמסורת מספרת על רשב"י שנולד בל"ג בעומר ומת בו. ולפני פטירתו גילה לחבריו את סודות הקבלה.
מלחמת בר כוכבא ולכידת ביתר שאלמלא ידענו את קשר הדברים ואת העובדות היותר חשובות מכתביהם של סופרי העמים, אי-אפשר היה לנו להכירו באמיתותו מתוך האגדות המפליאות, שבאו עליו בדרש ובתלמוד. לצערנו לא היה כך בדבר עשרת הרוגי מלכות ששום איש מסופרי העמים לא הזכירם, ולא נשאר בידינו שיור אחד שירמז עליהם. לפיכך רבה המבוכה בעניין עשרת הרוגי מלכות,רק שמות הקדושים ידועים לנו.ושהמעשה אמת.מיתתם של גדולי הוראה, שכול בניינו וקיומו של התלמוד עומד עליהם.
הרוגי מלכות.
אסתר שניאורסון גרי, מתוך הספר "אל ירושלים"
אתם הרוגי מלכות, אתם עשרת הטיפין שיצאו מבין ציפורני ידיו של יוסף, בואו ובקשו על ירושלים, על ירושלים שכולה, אש ומים ורוח ועפר, על ירושלים של דם ותימרות עשן ושל ברית. עלו ובואו אחד, אחד, ושאלו לה, אימתי תשיש? אימתי תגיל עם אוהביה?
ומאיגרא טורא תהדהד שוע ועוד שוע של ר' חוצפית והוא זועק, אימתי ניושע? והוא קורא בלא לשון כי נקרעה זו ממנו, וקולו אינו נשמע לאוזן, הוא בוער בלבב והשערים סוגרים על ירושלים, וסוגרים עליה אויביה, עומדים עליה כמעט שלושת אלפים שנים.
אש בוערת הרפו, הרפו ממנה, כי באו עליה רעב גדול ואין לה שבר, לא בגורן ולא ביקב, ובאו מלחמות, ובתה, ומוות וטרם באה שביעית - ויבוא לבקש עליה בן תרדיון שספוגין של צמר על ליבו, שלא תצא נשמתו מהרה, ודמעות כבושות בעיניו. דמעות עלבון על תורה שנשתכחה והוא מקהיל קהילות ברבים וספר הספרים בידו. ובתו זועקת מתוך הקובה, אבי, אבי, ואין מציל, כבר איננו שומע כי אש בוערת בו.
ורבי עקיבא, רבי עקיבא שצחק לשועלים, שצחק לנבואת אוריה - שאם נתקיימה זו, בוא תבוא הגאולה של זכריה. רבי עקיבא המצחק במכאוביו, לא חרש הוא ולא מכשף, אבל עיניו נשואות להר המורייה. עוד ייכון שם בית הבחירה. כי מסירות נפש הייתה בירושלים של עקדת יצחק, כמו בשמע ישראל השם אלוקינו השם אחד.
מסירות של בכול לבבך ובכול מאודך. מסירות של קידוש השם.
אתם הרוגי מלכות בואו ובקשו על ירושלים, שהיא כולה גיא חיזיון, שהיא בחורה. קראו לבנות ירושלים וספרו להן כי עליה הורגתן, בקשו כי תהיינה לבונות ירושלים.
אנו העשרה שהומתנו עליה, ר' ישמעאל שאין בו תהלה שיפה כיוסף שפתתה אותו אשת פוטיפר, ו-ר' טרפון, ו-ר' שמעון ו-ר' ישבב ובן בבא ובן עזאי ויהודה הנחתום המוציא דברי תורה ערבים כלחם.
בואו בקשו על ירושלים, על מלכות כי תבוא. בואו עלו אל הר הזיתים בין מצבות המתים עימדו ושאו תפילה: התנערי מעפר, קומי שבי ירושלים! על לוח לבכם שמות השבטים, שבטי ישורון ואברהם יצחק ויעקב.
והם יעמדו לך. המה כולם מליצי יושר.
כי שערייך תהילה...
