חרדה היא לעולם לופתת את הנשמה כמחשבת להחניקה. גם אם היא שווא. גם אם החרידו אותה חינם. הייתה חרדה כזאת באווירה של הארץ אחרי שהיא נעורה לדעת כי הייתה תקיפה בסוריה שהרעידה את מחטי הסיסמוגרפים באירופה הרחוקה והאירה את השמים בעמודי אש ועשן לוהב עד שדומה היה כי עלתה תופת לשמים. אפוקליפסה עכשיו, וישראל חתומה עליה. כך אמרו. התקשורת לא השאירה ספק. מלחמה באוויר. קבינט של פתע ופתאום. יושב-ראש הכנסת שפותח מושב קיץ בהבטחה כי יש לה לישראל צבא שיידע להגן עליה. מי לא חרד. מי לא חש איזו תחושה של המתנה מייסרת לאיום מכל. עורף חשוף לטילים. חזית הלוכד את החייל ואת החיילת במלכודות של עופרת ורסיסי מוות. נורא.
ואחר כך מסיבת העיתונאים. ההופעה הדרמטית של ראש הממשלה אל מול אומות כל העולם כולו. סיפור מדהים באשפי מלחמת החרש שנכנסו שהביאו מאירן מה ששום דמיון לא יכול היה להעלות על הדעת לא שהוא קיים ולא שהוא ניתן לפריצה ולא שאפשר להימלט כשהמלקוח בין שיני האנשים שלנו. ההתפעלות פנתה את החרדה, אבל לא עמעמה אותה לחלוטין.
והנה אל מול אלה יום אחרי, קמים עלינו כתבים עם סיפור מהביל שבו יש גיבורים שאין להם שם, שמתלוננים, כך אומרים הכתבים על שהחרדה הייתה - מעשה ציני מאין כמוהו - תוצאה של מניפולציה, שהשתמשו - כך אומרים הכתבים - בשניים שאמרו להם שהם חשו שהם כפיונים, כתפאורה, כמקדמי דרמה. מה יעשה האיש או מה תעשה האישה שחרדו כל כך, שיש להם בית בעורף וילדים בחזית ושאיום באוויר של מלחמה החרידו אותם. הידיעה עושה אותם לתפאורה. את כולם. לא את השניים חסרי השם האלה. ומה משיבים, מפי הכתבים - "השניים שיצאו ונכנסו, בלי שמות כמובן, לקבינט שהם אמרו עליו כי זומן מלאכותית, אינם מבינים כי היו במעמד שמשמעותו ההיסטורית נעלמת מהם"!
איזה מן קבינט הוא זה שיש לו שניים - אין שמות - מתלוננים כאלה שאינם מבינים את גודל השעה אליה זומנו בחטף. ושוב, החרדה, האמתית, הלופתת, שחרדו רבים כל כך אל מול הידיעות הבנליות הריקניות האלה נראית כמשהו נורא.
יכול להיות שכל זה היה ויכול להיות שכל זה לא היה אבל החרדה הייתה, יכול להיות שתקשורת היא חלק מן האומה שהייתה חרדה ואסור היה לה למסור, בלי שמות, רצף כזה של האשמות הדדיות שהכניסו ממד של ציניות עלובה לתוך הימים האלה שהם, איך שלא יביטו בהם, ימים המעוררים חרדה. בימים כאלה, אין מקום לשני חברי קבינט בלי שמות, אם היו - שמתלוננים על שהשתמשו בהם, ואין מקום לתגובת נגד האומר עליהם על שניים - בלי שמות, עליהם אנחנו נשענים, שבמקום לשבת ולדון יצאו ונכנסו ולא הבינו מה מתרחש בפנים ולכן הוציאו את מה שלא הבינו החוצה.
כך לא מגיע לעם היושב בציון. מה שאמר יושב-ראש הכנסת שבא להרגיע, נשמע לפתע אחרת כל כך...
