לאחרונה נתבשרנו, כי בימים אלו עמל המחוקק על הצעת חוק חדשה-ישנה אשר ככל שתתקבל עשויה להביא לשינוי מהותי בדרכי ההתנהלות של היחידות החוקרות כלפי חשודים בביצוע מעשים פליליים.
עיקרה של הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון - נוכחות עורך דין בחקירת חשוד), הוא בחיוב היחידה החוקרת לאפשר לחשוד להיכנס לתוך חדר החקירות כאשר הוא מלווה בעורך דינו (כמשקיף בחקירה וללא יכולת להתערב במהלכה). לחלופין, יחייב החוק את היחידה החוקרת בתיעוד חזותי של כל חקירה וחקירה (תמונה ושמע), תהא העבירה עליה נחקר החשוד אשר תהא. על-פי הצעת החוק, הודאות של חשודים שייגבו בהעדר נוכחות של עורך דין או בהעדר תיעוד חזותי, לא יהיו קבילות.
במצב המשפטי כיום, אדם הניצב בפני חקירה באזהרה (כחשוד בביצוע עבירה) זכאי להתייעץ עם עורך דין בטרם תחילת החקירה, כאשר בתום התייעצות זו (לרוב מדובר בהתייעצות קצרה של מספר דקות בלבד) נדרש החשוד להיכנס לבדו לחקירה. כיום אין הוראת חוק כלשהי המחייבת את היחידה החוקרת לאפשר כניסתו של עורך דין עם החשוד לחקירה עצמה (זאת בניגוד למשל לנהוג בארה"ב ובמדינות נוספות) וכן תיעוד החקירה באמצעים חזותיים מחויב על-פי חוק רק בעבירות פשיעה חמורה ובמקרים בודדים נוספים בלבד.
לאור העובדה שהשיטה המשפטית בישראל מאפשרת הרשעה על סמך הודאת נאשם בלבד, הבעייתיות מתחילה כאשר פלוני נדרש להתייצב לחקירה כחשוד בביצוע עבירה, אך חקר האמת אינו היסוד הבסיסי שמניע את החוקרים, אלא השגת הודאה מפלילה של החשוד.
הפיכת הנחקר וחקירתו למרכז התשתית הראייתית בתיק, וזאת במקום שאלו יהיו חלק ממכלול רחב של פעולות חקירה ואיסוף ראיות לשם ביסוס תשתית ראייתית, עלול ליצור (ובפועל אף יוצר) מצב מסוכן. חשוד עשוי למסור הודאת שווא בביצוע עבירה שלא ביצע אך ורק בשל הפעלתם של אמצעים פסולים כנגדו, ומשם קצרה הדרך להרשעה של חף מפשע.
סוגיה זו זכתה להתייחסות כבר בשנת 1994, עת פרסמה ועדה בראשות השופט
אליעזר גולדברג את מסקנותיה בדבר הרשעה על סמך הודאה של הנאשם בלבד והעילות למשפט חוזר. בין היתר היא המליצה: "יש לפתוח את דלתותיהם של חדרי החקירה לעורכי דין כבר מן השלב הראשון של החקירה (ובכלל זה שלב התשאול), לאחר שהובא לתחנת משטרה, כשהחקירה אינה מתועדת בהסרטת וידאו. בכך יהא להרתיע חוקרים מפני מעשים אסורים, להבטיח את אמון הציבור בשלב זה של אכיפת החוק, ולחזק את יכולתו של בית המשפט לקבוע ממצאים מבוססים".
אך כאמור, דברים אלו נאמרו בגדר המלצות בלבד ולא כהוראת חוק מחייבות. בפועל אלו לא מיושמים גם כאשר מדובר בחקירות של עבירות אשר החוק אינו מחייב תיעודן באמצעים חזותיים.
נראה, כי המספר ההולך וגובר של מקרים בהם נשמעת טענת חשודים, כי היחידה החוקרת גבתה מהם הודאת שווא בביצוע עבירות פליליות בשל לחצים פסולים שהופעלו כלפיהם (כאשר נדמה שהפרשייה המובילה בעניין זה בשנים האחרונות היא רציחתה של תאיר ראדה ז"ל), הוא זה שנותן משנה תוקף לחשיבות שבתיקון החוק המתגבש.
תיקונו של החוק יאפשר למעשה יצירת הרתעה ומנגנון פיקוח וביקורת אפקטיביים על הרשויות החוקרות, ובכך יביא לצמצום משמעותי של מקרים בהם זכויותיהם היסודיות של חשודים יירמסו באין מפריע ורחוק מעין בוחנת. יתרה מכך, ולא פחות חשוב, היא העובדה שהדבר אף יסייע במניעת מקרים של בידוי ראיות כנגד חשודים (על-ידי היחידה החוקרת) לשם ביסוס תשתית ראייתית כנגדו - מקרים אשר חרף קיצוניותם מתברר שמתרחשים אף הם מדי פעם בפעם. אך לאחרונה נחשף מקרה בו שוטר ביצע ותיעד "חקירה" של חשוד אשר כלל לא נכח בחדר בעת ה"חקירה".
