פרשת השבוע פותחת כך (ויקרא כה): [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'. [ג] שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. [ד] וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַה': שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. ורש"י מצטט מהמדרש שאלה: מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. כלומר השאלה היא מדוע דווקא במצוות השמיטה התורה מדגישה את הקשר להר סיני, מה המיוחד במצווה זו יותר ממצוות אחרות, שבה בחרה התורה להדגיש את הקשר להר סיני?
לא מזמן הזכרנו כאן שמעולם לא היה לנו עניין בזיהוי גאוגרפי מדויק של הר סיני, שגם אם נזהה אותו, הרי לא שורה עליו קדושה יותר מאשר על כל חבל ארץ אחר שמחוץ לארץ ישראל, וממילא המיקום המדויק שלו הוא חסר משמעות עבורנו. אומנם הכניסה שלנו לברית עם הקב"ה, המעמד שהפך אותנו לעם, הייתה למרגלות הר סיני, אבל מאותו מעמד ואילך ההר אינו משמעותי עבורנו. וזה נאמר כבר במעמד הר סיני עצמו, כאשר נאסר על העם להתקרב אל ההר במהלך ההתגלות האלקית (שמות יט): [יג] לֹא-תִגַּע בּוֹ יָד, כִּי-סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ-יָרֹה יִיָּרֶה--אִם-בְּהֵמָה אִם-אִישׁ, לֹא יִחְיֶה; אבל מיד אחרי ההתגלות פרחה ממנו הקדושה ובטל האיסור לעלות בהר: בִּמְשֹׁךְ, הַיֹּבֵל, הֵמָּה, יַעֲלוּ בָהָר.
כל זה נכון ביחס להר סיני הפיזי, אבל המסר של הר סיני, הרעיון, השורשים הרוחניים שלנו, הברית שכרת איתנו שם הקב"ה, אלה ממשיכים ללוות אותנו מאז ועד בכלל. הרי כך פותחת המשנה הראשונה במסכת אבות, שאותה נוהגים לקרוא בתקופה זו פרק בכל שבת: משֶׁה קִבֶּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וכו'. לא כתוב שהוא קיבל תורה בהר סיני אלא מסיני, מהרעיון המוצפן בהר סיני. ומהו אותו רעיון? נקדים ונאמר כי במשנה מדובר על תורה שבעל פה, לא על תורה שבכתב שגם אותה משה קיבל מסיני אבל מסר אותה לכל ישראל בשווה. יהושע קיבל ממשה את הפירוש, את ההבנה הנכונה של מה שכתוב בתורה ואת זה הוא העביר הלאה לזקני הדור הבא. וההעברה נמשכת בלי הפסק.
השורשים והענפים המדרש מספר כי לקראת מתן תורה ההרים התווכחו לפני ה' כאשר כל הר מדגיש את מעלותיו ומבקש שעליו יתגלה ה'. הר סיני שהיה נמוך מכולם וחסר כל יחוד, עמד בפינה וכלל לא הציע את עצמו. חשב שהוא לא ראוי. אמר ה' בו אני בוחר כי הוא הנמוך מכל ההרים. וזהו המסר הרעיוני של סיני, מצד אחד הוא הר, אבל מצד שני הוא נמוך. הוא הר עוצמתי אל מול המבקשים להסיטו מדרך ה' ובו-זמנית הוא חש ענווה ומבטל עצמו אל מול רצון ה'. וזו החוויה הנפשית הנדרשת כדי ללמוד תורה באמת, ביטול פנימי לרצון ה'. וזה כל כך מתאים לשבוע הזה בספירת העומר, השבוע של רבי שמעון בר יוחאי, שהיה משכמו ומעלה גבוה מכולם, למד תורה בדבקות ועם זאת חיפש במה הוא יכול להועיל לכלל.
כל אחד מאתנו הוא ענף או לפחות עלה באילן ששמו עם ישראל. ידוע שר' שמעון היה ענף מיוחד באיכותו, מעין משה רבנו של דורו. הגדולה שלו נבעה מתודעת החיבור המוחלט לשורשים; הוא היה תקיף ביותר, הר, ועם זאת ענו מאוד שחיפש להיטיב לזולתו בכל מה שאפשר. וזהו הרעיון בפתיחה של פרשת השבוע, ההתחלה היא: וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'. ורק אחר כך עובדים: שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ... זה לגמרי הפוך מהמציאות הגשמית שבה קודם עובדים שש שנים ורק אחר כך, בשנה השביעית שמיטה. אבל מבחינה תודעתית, אומרת לנו התורה, בשש שנות העבודה אנחנו אמורים לזכור תמיד כי לה' הארץ ומלואה, שגם אם זכינו לפרנסה טובה וכו' הכל זה ברכת ה'.
או במילים אחרות, לעולם לא לשכוח את השורשים. כאמור, כל אחד ואחת מאתנו הוא ענף באילן ששמו עם ישראל. השורשים אינם גלויים, רואים רק ענפים והם תפארתו של האילן. בממד החיצוני לפחות. במציאות הזאת, ענפים עלולים לחשוב שהם העיקר באילן ולזלזל חלילה בשורשים, ומכאן קצרה הדרך להינתקות מהשורשים ר"ל. בדרך כלל אותם ענפים שהתנתקו או שהם בתהליך הינתקות, טוענים שהם היהדות האמיתית, אבל פרשת השבוע מלמדת את האמת: יסוד הכל הוא החיבור להר סיני, הדרך של ר' שמעון בר יוחאי. לאו-דווקא הדרך שהלך בה בעצמו, "תורתו אומנותו" אלא מה שהנחיל לנו, לחפש הזדמנויות ודרכים כיצד להיטיב עם הזולת. זו הדרך לגאולה האמיתית והשלמה.
