ביום זה של ל"ג בעומר ראוי להתבונן במה שמספר התלמוד ב מסכת שבת דף ל"ג עמוד ב'.
הימים הם ימי שלטונה של המעצמה הרומית על יהודה וישראל. המציאות של "ריבונות יהודית" לא נוסחה אז עדיין. העם היהודי קיים את ייחודו בנאמנותו לתורת ישראל. היו שראו בכך עיקר, והיותה של האומה שבויה מדינית בקולוניה רומית הייתה חשובה בעיניהם כהווה שלא ישתנה אלא בבא הגואל, בימות המשיח. רומי הייתה אדירה מהעלות חלומות של פדות.
היו שחלמו אחרת. לא שלא העריכו כוחה של המעצמה, אלא כיוון שידעו כי שלטון מהדק את נכבשיו לאגודה מתבוללת ומוטמעת ואם לא ימרדו בו אפילו מרד זעיר סיכויים יקיץ הקץ על ישראל. המתחים בין שתי תפישות הבטחת הקיום היהודי באות לביטוי בהיר בדיון שקיימו גדולי ישראל בסוגיה:
"פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות". הוא לא כפר בסכנות. אבל ביקש להעמיד את הקיום על המציאות. המעצמה הרומית, מיטיבה עם העם היושב בציון. המצאי מעיד על כך. ההווה הוא במה ממנה יוצא העתיד לדרך. הבמה ראויה. מה שיהיה למחר, אין לדעת.
"רבי יוסי שתק". היה זהיר. לא הסכים עם רבי יהודה. אבל גם לא ראה מקום לחלוק עליו שמא יבולע לו ולבני עמו. גם מציאות שאינה נראית, כיוון שהיא מציאות, אין למרוד בה. לכך נשך לשונו ושתק.
"נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס". רבי שמעון העמיד את הכל על כוונת הלב של הרומאים. המעשה בהווה אינו מעיד על סוף המעשה בעתיד. כוונת הלב, הרבה יותר. הברכה החומרית שמביאה המעצמה הרומית על ישראל הופכת את ישראל לאמצעי. המטרה היא טובתה של רומי. ההישענות על מעצמה מפני שהיא מיטיבה, היא מלכודת.
ברור שדברים אלה היה בהם מידה של חתרנות. הממלכה הרומית ששמעה על השיחה הזאת לא איחרה להגיב. את רבי יהודה ששיבח אותה היא תגמלה. את רבי יוסי ששתק, היא הגלתה. את רבי שמעון שינה, היא דנה למיתה.
רבי שמעון נס על נפשו. הגמרא ממשיכה בספור המעשה בלשון הארמית הנשמעת על הכל, המובאת בזה בתרגומי החופשי " קם והלכו הוא ובנו והסתתרו בבית מדרשם. מדי יום ביומו הביאה רעייתו של רבי שמעון בסתר לחם לאכול ומים לשתות והם היו סועדים ליבם. אבל הגזירות תקפו. היה חשש כי הרומאים יגלו את מקום מחבואם. אמר רבי שמעון בר יוחאי לבנו, "נשים דעתן קלה עליהן", אם תיתפס רעייתי יענו אותה עד שתגלה מקום מחבואנו. הלכו על כן והסתתרו במערה שלא הייתה ידועה גם לרעיית רבי שמעון. התרחש להם נס, נברא בפתח המערה חרוב ונתגלתה באר ומן החרוב אכלו ומן הבאר שתו שתים עשרה שנה עד שבא אליהו והודיע להם כי עברה חלפה העת הרעה מכל והם יצאו.
הספור הזה מעורר התפעלות ותמיהה. רעייתו של רבי שמעון היא גיבורת המעשה הזה. היא שמה נפשה בכפה מדי יום ביומו והביאה לבעלה ולבנה לחם ומים באזורים בהם סובבו חוליות רומיות שנשלחו ללכוד את רבי שמעון ואת בנו ובחכמת נשים שיש בה מידה מופלאה של מסירות נפש היא הערימה על חיי רומא והצילה את בנה ואת אביו ממיתה . הרעב היה משלח אותם לזרועות תלייניהם.
אבל כאן בה הביטוי "נשים דעתן קלה עליהן" ואם מבינים אותו כפי שהוא נאמר בכמה וכמה דיונים הלכתיים, הוא יוצר דיסוננס בלתי מתקבל על הדעת בין האישה הגיבורה שמוכיחה מדי יום כי דעתה נועזת, לא קלה אלא נכבדת עד למאוד מאוד, לבין אישה שאינה יודעת להגן על דעתה, שאין לסמוך עליה, שהיא נחותה בדעתה מדעת גברים.
קשה להבין זאת כך.
אלא שנראה לי בעוניי, כי מה שאמר רבי שמעון בר יוחאי לבנו הוא כי אישה שנתפסת למלכות תעבור עינויים קשים מעינויים השמורים לגברים. קל יותר לענות אותן. אישה בשיעור קומתה, כפי שהוכיחה במעשיה, לא תישבר גם בעינויים. היא תמות ולא תסגיר. רבי שמעון ברח למערה כי רצה להציל את אשתו הגבורה ממיתה בעינויים שלא היו שוברים אותה.
אשת רבי שמעון בר יוחאי, אם בנו, היא גיבורת ל"ג בעומר שלי.
רבי שמעון בר יוחאי ובנו, שהלכו למערה כדי להצילה ממיתה משונה, גם הם גיבורי ל"ג בעומר שלי. זכר ונקבה בראם.
ועל הכל, גם הדעה כי מעצמה גם אם היא נראית כמשען קיומי, אינה דואגת סוף דבר אלא בטובתה שלה. גם מחשבה זאת, היא מחשבה של ל"ג בעומר זה.
