הכל מסכימים שמשטר דמוקרטי אין פירושו שהרוב הנבחר, רוב המתבטא הן בהרכב הרשות המחוקקת והן בהרכב הרשות המבצעת, רשאי לעשות ככל העולה על רוחו. מוסכם שיש גבולות סבירים שגם לרוב אסור לחצות אותם, ואם יחצה אותם הוא ייקלע למצב של עריצות הרוב, שכמובן אינה תקינה ואינה רצויה.
קל וחומר שמשטר דמוקרטי אינו יכול לאפשר עריצות המיעוט, זה שלא נבחר בבחירות דמוקרטיות, זה שהמדיניות שלו לא התקבלה על דעת ציבור הבוחרים, זה שבכל זאת מנסה לכפות את דעתו על הרוב הנבחר. עריצות המיעוט נוגדת את הרוח הדמוקרטית אף יותר מעריצות אפשרית של רוב.
מאז שנות התשעים של המאה הקודמת קיימים בישראל שני מאפיינים בולטים הנוגדים את הרוח הדמוקרטית. האחד הוא שהרשות השופטת צברה
כוח רב מדי והרשתה לעצמה לחדור לתחומי הסמכויות של הרשות המחוקקת ושל הרשות המבצעת. בכך הופרו ברגל גסה הבלמים והאיזונים שנועדו להבטיח את המשטר הדמוקרטי. אם נוסיף לכך את תהליך מינוי השופטים באמצעות ועדה המונה תשעה פוליטיקאים ששלושה מהם הם גם שופטים נבין כיצד הולך ונשחק אמון הציבור ברשות השופטת.
המאפיין האחר הוא אי-קבלת תוצאותיהן של בחירות דמוקרטיות על-ידי
מפלגת השמאל/תקשורת. המחנה "הנאור" - בעיני עצמו בלבד - מ-1996 ועד היום אינו מקבל את בחירתו של
בנימין נתניהו לראשות ה
ממשלה, ורואה בה תקלה המנוגדת לדמוקרטיה, גם כאשר זו בחירתם של הבוחרים שוב ושוב. על כן מרשה לעצמו המחנה האנטי-דמוקרטי לנסות להפיל את נתניהו דרך רעייתו במקום באמצעות הקלפי.
מחנה אנטי-דמוקרטי זה, המשקף את סכנת עריצות המיעוט, מזהיר שוב ושוב מפני עריצות הרוב, למרות שזו כאמור פחות מסוכנת מעריצות המיעוט. על כן מתעקש המחנה האנטי-דמוקרטי לכנות את פיסקת ההתגברות כ"חוק עוקף בג"ץ", בשעה שהיא נועדה למנוע מציאות של
בג"ץ עוקף כנסת ומבטל את חוקיה, או מציאות של בג"ץ עוקף ממשלה ומחליט החלטות ביצועיות, למרות שאין לו הסמכויות, האחריות, הכלים והתקציבים לכך.
אם בג"ץ מרשה לעצמו לפסול חוקים של הכנסת ברוב מקרי כלשהו מבין חבריו, קל וחומר שהכנסת, לאחר שיקול דעת, צריכה להיות רשאית לחוקק מחדש את החוק שנפסל. חקיקה כזו, ברוב של 61 מבין חברי הכנסת הנבחרים צריכה להתגבר על פסיקה ברוב מקרי של שופטים שאינם נבחרים ושאינם משקפים את רצון הבוחרים.
מי שעדיין חושב שאין סכנה בעודף כוח לרשות השופטת וביכולתה לפסוק בניגוד לשכל הישר מוזמן לראות את המחזה "טרור" בתיאטרון הקאמרי.
