בתצלום נשיא המדינה, רובי ריבלין, יושב, מחייך גם למעמד השבעת השופטים, גם למצלמה. מימינו נשיאת בית המשפט העליון. משמאלו שרת המשפטים אילת שקד. מימינו אזהרה - פסקת ההתגברות היא פסקה הטומנת עמה סכנות מהותיות לחייה של החברה הישראלית במדינתו. משמאלו הרגעה תוקפנית כלשהי "האינפלציה בהודעות הפטירה של הדמוקרטיה הישראלית הפכה לאבסורד. הדמוקרטיה הישראלית חיה ובועטת". וריבלין בתווך.
מימינו ומשמאלו מדברים בנושא אחד בשתי שפות. הוא יכול לחייך. גם זאת שפה. גם היא אחרת. היא אומרת כי בישראל של היום פחות חשוב מה אדם אומר ויותר חשוב מי האדם האומר. על-פי המדבר נקבע מי לנו ומי לצרינו, בכל מחנה.
ברור שיש בישראל דמוקרטיה. ברור שהיא חיה ובועטת. אבל מפני שהיא חיה, אומרת חיות לציבור כי היא בועטת לא נכון ועלולה להשתמש בדמוקרטיה כדי להמשיל בחסותה הוויה בלתי דמוקרטית בעליל. ושקד, הדוגלת בגלוי נחוש באסכולה האומרת כי הנבחר קיבל מנדט למשול על-פי רצון מי שבחר בו, ומי שלא בחר, יחכה עד שהקלפי תיענה לו ותכניס, דמוקרטית, מוציא לפועל אחר תחת זה המפעיל בדין כוחו היום, מדברת על הדמוקרטיה שלנו כ'מכילה דעות שונות' אבל אינה חייבת דבר אלא לדעה אחת.
וריבלין מחייך. למה? אולי כי הוא מבין כי הוויכוח על פסקת ההתגברות אינו אלא מסך על הוויכוח בארץ שיש בה דמוקרטיה על טיבה של הדמוקרטיה הזאת. הוא מחייך כי הוא מבין שמעטים בציבור מבינים זאת כמוהו. הוא מבין כי הוא נמצא בעמדה של חוסר אונים בין שתי נשים שהגיעו למעמדן הרם דמוקרטית לעילא, ומחויבות בעיניהן להבטיח כי הדמוקרטיה על-פי תפישתן היא זו שתגבר על הדמוקרטיה על-פי תפישת אחותה. כשהאחת אומרת "דמוקרטיה" בלשונה, היא אומרת משהו שאיננו דומה למה שאומרת השנייה כשהיא אומרת "דמוקרטיה".
חדר כושר ערכי וריבלין מחייך. הוא יודע כי הוא יושב אזור רצון טוב אבל נדן חרבו ריקה, והמעמד בין שתי הלביאות מצחיק אותו צחוק מר. הוא לא יכול לשנות.
עד שהארץ הזאת תדבר בשפה אחת היא תצטרך לעבור חדר כושר ערכי אליו היא לא רוצה בכלל להיכנס. היא מחולקת כוחנית. וריבלין מחייך כי הוא אולי יודע כי סוף דבר מה שינצח עתיד להודות כי החולשה היא שתביא את שני המחנות לאותו חדר כושר ערכי אחרי שכל אחד ואחד במחנהו יסבול מקוצר נשימה. זה בינתיים בלתי אפשרי. זה כבר בלתי נמנע.
וכבר ממלא השחוק פיהו של הנשיא שאין לו מספיק כוח לא מימינו ולא משמאלו עכשיו, וכבר קרב יום בו יודו לו על שידע לשבת בלי מבוכה בין שתי לביאות עליהן לא איים, אבל מפניהן גם לא חרד.
אבל אני לא נשיא. אין לי פריווילגיה לשבת בין שתי לביאות. איני יכול אלא להודות כי אני בוחר באחת שתגן עליי ונזהר מן השנייה פן לא תחמול עליי. כיוון שאינני נשיא אינני מחויב להיות מנוטרל לא לחלוטין גם לא למראית עין. אני לא יכול לחייך. אני צריך להיזהר. אני נאלץ להזהיר. אחרי הכל, שתי הלביאות האומרות דמוקרטיה בלשונן, אומרות מה הן רוצות לעשות בי בדמוקרטיה שלהן. ומה לעשות, זה נראה גורלי בעיניי. אני לא מחייך בין השתיים. אני חרד בחסות האחת. כי אני מעריך כוחה של השנייה.
