המפגש הצפוי השבוע במוסקבה בין ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, לבין הנשיא הרוסי,
ולדימיר פוטין, ככל הנראה לא יניב תוצאות רצויות למדינת ישראל, ולכל היותר יהיה זה פשוט מפגש-הבהרה. על כן אך לשווא משלה את עצמו בנימין נתניהו שהנשיא הרוסי אכן ייענה לקריאתו לפעול לבלימת הפעילות האירנית בסוריה.
עם זאת אין כמובן לזלזל בדבר חשיבות המפגש במצב הנתון. אחרי ככלות הכל הדברים אמורים במאמציה של אירן להתבסס בסוריה, חרף התנגדותה הנמרצת של ישראל, הרואה בכך בבחינת "קאזוס בלי". בד-בבד אין גם להתעלם מכוונתה המוצהרת של אירן לשגר לעבר ישראל טילים, כנקמה על התקיפה שהיא מייחסת לה בסוריה.
כך או אחרת ראוי להזכיר שפוטין הוא כיום טווה החוטים הראשי בעולם, ובתור שכזה יש בכוחו לשנות את פני הדברים המתרחשים בימים אלה על האדמה הסורית מן הקצה אל הקצה... אלא שהוא פשוט, לא רוצה בשינוי.
חשיבות עליונה אחרי ככלות הכל לא ניתן, כמובן, להתעלם מהאינטרס הרוסי בסוריה. בהקשר לכך ביקש באחרונה פוטין מנתניהו שלא לבצע כל פעולה שהיא, העלולה, לדבריו, לערער את סוריה ולאיים על ביטחונה. אין גם לשכוח שפוטין מייחס חשיבות עליונה לאוטונומיה הסורית, שבה הוא תקע זה מכבר יתדות מוצקים.
למרות התנפצות התקוות לרסיסים, יש בכל זאת גם משהו טוב במפגש שבין נתניהו לפוטין. מסתבר שבין שני המנהיגים יש איזושהי כימיה, ושלמרות האינטרסים המנוגדים ביניהם, הם בכל זאת מוכנים להיוועד יחדיו.
ובתוך כך יש גם קורטוב של מחמאה ועידוד כלשהו במחווה של פוטין כלפי נתניהו, כאשר הוא מצא לנכון בהזדמנות זו להזמין את ראש ממשלת ישראל להשתתף ביחד עימו במצעד יום הניצחון על גרמניה הנאצית במוסקבה. במחווה הזאת יש, למרות הכל, רצון טוב למפגש הדדי, וגם זה משהו שאין להתעלם ממנו.
