באחרונה נפוצו שמועות על כך שהיוזמה האמריקנית, ההולכת ומתגבשת, תתבע מישראל ויתור על שטחים. בין היתר ויתור על שכונות במזרח ירושלים וביניהם אבו דיס, ג'אבל מוכבר, ובית חנינא (רשימה לא סופית). וגם בינאום או העברה לפיקוח בינלאומי של המקומות הקדושים. השטחים שיוחזרו, כך אומרים, לא יהיו, ברובם, בשטח - C. התוכנית הזו תוצא אל הפועל על בסיס חילופי שטחים.
למעשה מצויות עתה על שולחן הדיונים שתי הצעות. האחת של
יוסי ביילין, שגם אם לא דנים בה בפועל הרי רוחה שרויה עדיין בחדרי הדיונים, והשנייה של
אביגדור ליברמן.
ביילין פרסם בהזדמנויות שונות את רעיונותיו לגבי הסדר השלום העתידי בין ישראל לפלשתינים. הצעותיו נתקבלו כהסכמה שבשתיקה בקרב חוגים נרחבים בשמאל/מרכז הישראלי. אליהן הוא הוסיף גם הצעות לוויתור על שכונות בירושלים. במאמר שפרסם (15.12.11), הוא כתב: "(גם לברקת נפל האסימון הירושלמי), אפשר וצריך להסתפק בירושלים שממערב לגדר ההפרדה. למה לנו להיות אחראים לגורלם של רבע מיליון פלשתינים במזרח העיר, ובכך לסכן הסכם שלום שישאיר בידינו ריבונות מלאה על העיר היהודית, ויבטיח הכרה בינלאומית בעיר כבירת ישראל"?
ביילין גם הציג בהזדמנויות שונות את המתווה לחילופי שטחים. המתווה המוגדר ב"הבנות ביילין אבו מאזן", נוסח בסוף חודש אוקטובר 1995 על-ידי נציגיהם של יוסי ביילין ומחמוד עבאס. המסמך עוסק בהצעה להסדר קבע כולל בין ישראל למדינה הפלשתינית. ביילין שימש בתקופה זו שר בממשלתו השנייה של
יצחק רבין, ולכן אין להניח כי המסמך שפורסם (כחודש לפני הרצחו), נוסח שלא על דעתו של רבין, אף אם לא בהסכמתו לתכניו.
ההבנות הכלולות במתווה, התבססו על ההחלטות האו"ם 242 ו-338, הציעו תוואי גבול בין ישראל לבין המדינה הפלשתינית, המתבסס על קווי 67, תוך חילופי שטחים. המדינה הפלשתינית תקום ב-90% משטחי יו"ש. 10% הנותרים - שטחים המאכלסים אז כ-70% מהמתנחלים, יועברו לישראל בתמורה לשטחים בצפון הנגב. שטחים אלה יסופחו למדינה הפלשתינית. ההסכם קבע עוד שבקעת הירדן ושטחים בצפון ים המלח יועברו לידי הפלשתינים. ביילין גם הביע נכונות להכיר בזכות השיבה.
בהזדמנויות שונות אחרות, הוזכרה גם האפשרות לספח חלקים מדרום הנגב, באזורים הגובלים במצרים וברצועת עזה כאזורים המיועדים להיות מוחזרים לרשות הפלשתינית במסגרת אותה החזרת שטחים.
תוכניתו של ליברמן, שונה בתכלית. היא הוצגה לראשונה במאי 2004, בעת שהיה שר התחבורה, כאחד המרכיבים בתוכניתו הכוללת לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני. השנה הביע גם ראש הממשלה, לאחר ההפגנות באום-אל פאחם, את תמיכתו בעקרונותיה. עיקרה של התוכנית הוא סיפוח גושי התנחלויות לישראל, העברה במקביל של שטחים ישראלים באזור "המשולש" לשעבר, לרשות הפלשתינית, שאת דגלה הערבים כאן נושאים בעוז, בכל הזדמנות, ודחייה מוחלטת של כל תביעה ליישום "זכות השיבה".
שטחים אלה מאוכלסים בערבים כידוע. בין היישובים הערביים שיסופחו למדינה הפלשתינית, יהיו אום אל פאחם, טייבה, ואחרים. אלה הם יישובים, שכל ניסיון של מתיישבים יהודים להתיישב בהם, כדיירים, סוכל, לעיתים גם באמצעים אלימים.
ערביי ישראל המתגוררים באזור זה, יאבדו את אזרחותם הישראלית (אלא אם כן הם יבחרו להגר לישראל בגבולותיה החדשים ולהישבע אמונים למדינת ישראל). תעודות הזהות הכחולות אשר ברשותם, יוחלפו בתעודות זהות פלשתיניות. אין תוכנית מפורטת באשר לאופן מימושה של ההצעה, לא מההיבטים המשפטי, והחברתי וכן, בנוגע לדרך מימושו של המהלך. גם לא ברור אם יהיה חלק מהסכם בין ישראל לרשות הפלשתינית או בגדר מהלך חד-צדדי, האם יותנה בהסכמת האזרחים או יתממש גם בלעדיה.
אין ספק כי אירועי הדמים שפרצו מאז ההינתקות מעזה, שוללים כל אפשרות לחילופי שטחים בדרום הנגב, כפי שהועלה באחת ההצעות. לכן כל שנותר לביצוע עכשיו הוא סיפוחן של שכונות ערביות בירושלים לרשות הפלשתינית, והשינויים באזור "המשולש", כאמור. אומרים שגם בינאום המקומות הקדושים בחבילה זו.
ומדוע יש להתייחס לתוכנית הזו ברצינות, דווקא עכשיו?
הקצנה בעמדות הפוליטיות של ערביי ישראל הקצנה בעמדות הפוליטיות של ערביי ישראל, המרי הגובר והולך בקרב האוכלוסייה הזו, אינם מאפשרים לממשלת ישראל להמשיך ולהתמיד באדישותה כלפי התופעות הללו. אומנם קיימת נטייה להכחשה. במיוחד בקרב אנשי השמאל, הנאחזים בשארית כוחותיהם במושגים כמו
חופש הביטוי וחופש ההפגנה. אלא שמחוץ למערכת המשפטית, לגישה זו אין כל תמיכה בציבור הרחב.
בשעתו כאשר פרצו המהומות בעכו (29.1.2008, מוצאי יום הכיפורים), סברו בישראל, כי "זה יעבור". לפני כשנה ומחצה (נובמבר 2016), עמדו ישראלים רבים צופים המומים, בשמי ישראל שקדרו מאש ומעשן. האסון הכה בכל הארץ, אך גם ובמיוחד בחיפה, העיר המסמלת יותר מכל מקום אחר בארץ את ה"דו-קיום" היהודי-ערבי...
מאז ומתמיד האתוס הציוני קשור לבלי הפרד בנטיעה בארץ ישראל. יותר עצים, יותר ירוק - יותר ציונות. אלה ששרפו הבינו היטב את עוצמת הפגיעה בבטן הרכה של העשייה הציונית.
נספרו אז על-ידי גורמים מוסמכים, שהסתייעו בתצלומי אוויר, למעלה מ-1,200 שריפות בכל רחבי הארץ. אנשים תמימים, 'סתם' טובי לב, אולי שבויים בחיבוק החמים של ה"פוליטיקלי קורקט", אמרו: "גם אם ערבים הם במציתים, גם אם ערבים הם בעוקרי הנטיעות, גם אם ערבים הם בבוזזי הצבא בדרום, גם אם ערבים הם אלה המשתוללים בכבישים, זה יעבור.
זה לא עבר. בחדשים האחרונים אנו שומעים שוב על גל הצתות ש"הייחוד" שלהם הוא קרבתם ליישובים ערביים. לא אמנה את כולם אבל נזכור "רק" את המתבנים במזרע, באפיקים, בכפר גדעון. בחבל לכיש (שתי הצתות), ברביבים... ולא אמשיך. הרשימה ארוכה. ראוי לזכור כי השימוש באש לצרכים לאומניים איננו דבר חדש. כבר היו דברים מעולם. גם במרד הערבי הגדול (תרפ"ט - 1929), הוצתו מתבנים רבים בישובים היהודיים.
הגענו לפרשת דרכים ביחסינו עם המיעוט הערבי בישראל. הפועל היוצא מכך: לנצל את שעת הכושר המיוחדת שזומנה לנו עם בחירתו של הנשיא הנוכחי של ארה"ב, ולקדם בעזרתו ובעזרת מדינות ערביות נוספות, את המתווה של שר הביטחון. אם יוכשל המהלך שוב על-ידי הפלשתינים, יהא זה גם הפעם על אחריותם בלבד.
