במאמר: "שקיעה פוליטית ידועה מראש"
1, בוחן הכותב, על-רקע ההרעה הכוללת במעמדם הבינלאומי והתמוטטות הסכם הפיוס האחרון ביניהם, את מצבם של הרשות הפלשתינית וראשה אבו-מאזן מזה ושל חמאס כשליט עזה מזה. כותרת המאמר מצביעה על ההערכה הכוללת שלו למצב, כשהמאמר מסביר את הגורמים העיקריים המחוללים אותו.
מאמר זה הוא תגובה לדברי כרמון ומביא הערות והבהרות לטיעונים שכלל כרמון במאמרו, אשר לדעתי אינם שלמים או אינם מציגים תמונה המסבירה את כלל העובדות החשובות כהווייתן.
המאבק בין חמאס לרשות אינו חדש. מזה זמן רב הוא נגזר ממחלוקת לגבי אסטרטגיית המאבק בישראל, לצד מאבקים אישיים וקבוצתיים. החמאס גורס שהדרך הנכונה למאבק היא מאבק מזויין, בעוד אבו-מאזן סבור, בעיקר לאחר דיכוי האינתיפאדה השנייה, שהדרך המדינית עדיפה. אבו-מאזן מעדיף את הגישה המדינית משום שלדעתו יש בה לפלשתינים עדיפות הסברתית ותמיכה מדינית נכרות על פני ישראל. אי-ההסכמה המתמשכת, הולידה מאבק בין שתי האסכולות על ההגמוניה השלטונית ברחוב הפלשתיני, שהגיעה לשיא בהשתלטות חמאס בכוח על הרצועה, בתחילת 2007. ההפרדה הפיסית בין הרצועה לאיו"ש, מאפשרת דה-פקטו קיום מתמשך של שתי רשויות נפרדות ויריבות. רשויות אלה מנהלות, כל אחת בדרכה, את המאבק נגד ישראל ובמקביל ממשיכות לנהל בינן לבין עצמן את המאבק על ההגמוניה. הרשות מוכרת בעולם כנציגות הרשמית של העם הפלשתיני בעוד חמאס נחשב ארגון טרור. כארגון טרור נחשב חמאס למקל בגלגלי התהליך המדיני, שבאמצעותו מקווים גורמים בינלאומיים, בעיקר באירופה, להגיע להסדר ישראלי-פלשתיני, סביב רעיון חלוקת הארץ - "פתרון שתי המדינות".
הלקות הראשונה והמרכזית במעשה הרמייה המכונה "התהליך המדיני", היא שהרשות הפלשתינית מעולם לא אימצה את התהליך המדיני במהותו. אימוץ כזה היה מחייב קבלה פלשתינית של מספר עקרונות: פתרון בדרכי שלום ובמו"מ ישיר בין הצדדים; הכרה פלשתינית בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי ובמדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי שהוא פרי הכרה זו; ויתור על "זכות השיבה" (הרעיון ההזוי המדבר על זכותם של מי שנטשו את ישראל במלחמת העצמאות ושל כל צאצאיהם לחזור למקומות מושבם המקוריים בתוך גבולות מדינת ישראל). קיימים נושאי מחלוקת נוספים, שהמרכזי בהם היא ירושלים כבירת ישראל. ניתן לומר שגם בשאלת גבולות הביטחון, סידורי הביטחון, שליטה במקומות הקדושים ההתיישבות באיו"ש וכו', קיימות מחלוקות קשות. פתרון אופרטיבי לבעיות אלה אינו נראה באופק, אף על-פי שהצהרתית ניתן להצביע על הגמשות חלקיות וזמניות, כאלה ואחרות, בעמדות הצדדים לאורך השנים. חמאס מבחינה זו טוטאלי בכל דרישותיו ומוכן במקרה הטוב ל"הודנה" - הפסקת-אש זמנית, כאשר הוא במצוקה.
הכרה לאומית העובדה הפשוטה והישירה היא שהתנועה הלאומית הפלשתינית, גם אם נקבל שמדובר כאן בעם ערבי אותנטי
,, מעולם לא ויתרה על התוכנית להשמדת ישראל בדרך פיסית או בדרך אחרת כלשהי. עובדה זו הייתה ידועה לפני חתימת הסכמי אוסלו (1993) ונותרה ללא שינוי גם אחריה.
הכרה בישראל איננה פונקציה של סוגיית הגבולות (שגם היא עדיין פתוחה) אלא של
הדדיות ביחסים - "הכרה לאומית" תמורת "הכרה לאומית". יחסים נורמליים בין אומות ומדינות חייבים להיות מושתתים על הדדיות, משום ש
חוסר הדדיות משמעה העדפה מהותית של צד אחד על פני האחר במונחי זכויות-יסוד לאומית ולגיטימציה.
התוכנית הסעודית מ-2002, אותה מזכיר המאמר, הייתה תרגיל ערבי נוסף בסדרת התרגילים שמפעילים הערבים נגד הציונות, מאז הופיעה זו על במת ההיסטוריה. כאשר מחברים את כוונות ההשמדה של הפלשתינים, עם מהלכים שתפקידם להחליש את ישראל אסטרטגית ולגרום בה לכרסום פנימי, קל מאוד להבין שלא רק הפלשתינים לא שינו עמדות-יסוד שלהם כלפי ריבונות יהודית באזור, אלא גם המדינות הערביות "המתונות" כך. לפיכך,
עדיין מדובר בקנוניה ערבית משותפת ולא בהשלמה היסטורית.
אין "ישראלים דורשי טוב" ו"ישראלים דורשי רע". יש ישראלים שלומדים מהניסיון ההיסטורי ואינם מתפתים להעמדות הפנים הערביות, ואחרים שהם נאיביים או חולמים בהקיץ שמסרבים ללמוד. על-רקע אירועי "האביב הערבי" בדימוס, לאבחנה נכונה של המציאות הגיאופוליטית והשלכותיה על הביטחון הלאומי - חשיבות יתר.
אחרי 1967 ועוד יותר אחרי מהפך 1977,
ישראל כמדינה3, להבדיל מתנועת העבודה וספיחים אחדים שלה במרכז המפה הפוליטית,
לא קיבלה את "גבולות 67" כגבול ביטחון שסביבו ניתן "לתפור" הסדר-קבע מדיני. "תוכנית אלון" הייתה אחד הביטויים הבולטים לכך. התוכנית עברה מספר שכתובים, פרשנויות ושיפוצים, אבל מעולם לא עמדה להכרעת כלל הציבור ולא התקבלה כהחלטה חוקתית. הייתה נכונות עקרונית להגיע להסדר שיכלול גם "הגדרת גבול סופי", אולם הימין, מאז ימי בגין, דיבר על אוטונומיה
כשגבולות ביטחון ואינטרסים לאומיים קובעים את תוואי הגבול הסופי מבחינת ישראל. השמאל, מאידך-גיסא, נטה לחזור לדרך החלוקה, כאשר קווי שביתת הנשק של 1949, שבפירוש לא נחשבו בעת קביעתם כגבולות ביטחון, הם נקודת מוצא לדיון. ייחוס הנטייה לחלוקה לבן-גוריון, שקיבל את תוכנית החלוקה של 1947 - להערכתי מתוך ידיעה ברורה שלא זו תהיה החלוקה הסופית של הארץ -
היא גניבת דעת או הטעיה מכוונת של הציבור. קווי שביתת הנשק 1949, ביטאו הרחבה של שטח השליטה של מדינת ישראל בכ-50%, על זה שהוקצב לה על-ידי תוכנית החלוקה מ-1947. תשובת בן-גוריון הייתה תמיד ש
התוצאה נקבעה על-ידי המלחמה, שבה התחילו הערבים בפלישתם לישראל
4.
דרך ארוכה הצעותיהם של ברק ואולמרט ניתנו בלא סמכות לאומית כוללת כנ"ל, ללא החלטות מוקדמות של המוסדות המוסמכים וללא הסכמה לאומית רחבה. אני מעז לטעון שמסיבה זו היו ניסיונות מחטף, שלא היו יוצאים אל הפועל לעולם.
מנהיגי הציונות לא היו מקשה אחת בדעותיהם. אפילו אותם מנהיגים שתמכו בחלוקה, לא ניסחו אותה באותם מונחים. אלון לא ראה את הפתרון כבן-גוריון, מפא"י החדשה (זו שאחרי דור המייסדים) הייתה מוכנה לפשרות בירושלים, שבן-גוריון שלל מכל וכל. לבגין ולימין היו עמדות מנוגדות לאלה של השמאל וגם היהדות הדתית עברה כברת דרך ארוכה ומפותלת. הרושם המתלווה לכל המהלכים מאז אוסלו הוא,
שהעמדות בשאלת הגבולות נגזרו אצל השמאל מהרצון לחדש את "ההגמוניה הפועלית" שאבדה ב-1977, על-ידי מינוף הנכסים האסטרטגיים הלאומיים לשם כך. המינוף חייב "לקיחת סיכונים מחושבים", ותשלום "בקורבנות שלום" שגם להם היה השמאל מוכן ולאו-דווקא מתוך הכרה עמוקה שכך יוצאים נשכרים האינטרסים החיוניים של ישראל לטווח ארוך.
ההשוואה
המופרכת מיסודה שעושה המאמר בין מציאות חיינו כאן ב-25 השנים האחרונות לבין מאבקה של
הפרובינציה היהודית בא"י בשנים 67 עד 145 לספירה,
תחת שלטון רומי, איננה רצינית ואינה דומה משום בחינה למצב הקיים כיום. אם רוצים לחולל השוואה מסוג זה, יש להעמיד את ישראל ד'היום מול ארה"ב ד'היום. ארה"ב שאבה לפחות חלק מ"השראתה" לתוכניות קלינטון ואובמה, מהמסרים שקבלה מגורמים ניאו-ליברלים וסוציאל-דמוקרטים בישראל. אלה כבר לפני שנות דור לא ייצגו את דעת רוב הציבור היהודי כאן, כאשר עודדו את האמריקנים להסתמך על המלצותיהם. דומה שהליברלים בארה"ב (המפלגה הדמוקרטית) רצו לשמוע את הדברים ורוצים בכך גם כיום, אך שכחו ושוכחים לבדוק מה באמת
חושבת ישראל הדמוקרטית לגביהם. השחיקה הפוליטית של השמאל כיום, היא תוצאה ישירה של מניפולציות שגויות אלה.
מאז ועידת מדריד 1991, מהווה חלק מהשמאל הישראלי גורם חתרני, בלתי מייצג ומטעה לידידי ישראל בארה"ב, אירופה ובמדינות מערביות נוספות. נזקו המצטבר גדול בהרבה מכל תועלת פוטנציאלית שהייתה במעשיו בדור האחרון. חלק אחר שלו מייצג רוח נכאים, חולשת דעת ורפיסות שכל אופיינית למחנות פוליטיים-אידיאולוגיים דוגמטיים.
פרקי זמן ארוכים ניתוח התרחישים המובא בסוף מאמרו של כרמון, הוא תרגיל מחשבתי נחמד, אחד מיני רבים מסוגו במקומותינו, אך בלתי רלוונטי. הפתרון היחיד האפשרי כיום הוא פתרון פדרטיבי בשלבים, משני סוגים: א. ישראל - מדינה יהודית ולידה מדינה ירדנית-פלשתינית שבה חבל אוטונומי פלשתיני בהשגחה ירדנית-ישראלית משותפת (את הגבולות והפרטים השלטוניים יש להגדיר, כשהעיקרון המנחה הוא שתושבי האוטונומיה הם בעלי אזרחות ירדנית. שטח "C" יסופח לישראל. גבול ביטחון מזרחי, על הירדן.
ב. ישראל מדינה יהודית, שמקיימת באיו"ש אשכול של אוטונומיות מקומיות (5-3) עם קשרים ביניהן ושלטון מקומי פלשתיני ותושבות קבועה באוטונומיות. בהדרגה תחתור ישראל להסדר עם ירדן ברוח האמור בסעיף א. שטח "C" יסופח לישראל. גבול ביטחון מזרחי, על הירדן.
בכל מקרה
עזה היא אמירות עצמאית מפורזת בפיקוח ישראלי-מצרי משותף (בעתיד אפשר שתסופח על-ידי מצרים או תקבל עצמאות אם תקיים שלום ויחסים תקינים עם שכנותיה. לא תותר כניסת כוח זר לעזה.
כל התהליכים יבוצעו בהדרגה וייפרסו על פני פרקי זמן ארוכים.
צעדים נוספים דרושים:
- ביטול הסכמי אוסלו. הסכם זה איננו רלוונטי עוד.
- הסדר אזורי ושת"פ בין ישראל למדינות הסוניות המתונות - מעגל חיצוני משלים להסדרים הנ"ל.
- יישוב הפליטים הפלשתינים וצאצאיהם שמחוץ לתחומי א"י במדינות מושבם.
- עידוד האוטונומיות וסיוע לשיקום כלכלי שלהן.
- עידוד וסיוע לפלשתינים שירצו להגר למדינות ערביות או אחרות (חיסול רעיון "השיבה" הופך את הטיפול בפליטים הפלשתינים לבעיית פליטות רגילה וכך יש להמשיך את ההליך ליישוב הבעיה.
רעיונות אלה יש כמובן לפתח ולעבד לכלל תוכנית מעשית. בסיוע המערב והמדינות הסוניות המתונות, זו משימה גדולה אבל אפשרית.
