"היום 500 יום לייבוש" - זוהי הכותרת של עצומה שפרסמו (יום ה', 24.5.18) עובדי פרויקט להב"ה ברשתות החברתיות. העובדים מציינים 500 ימים להחלטה השרירותית של משרד האוצר להקפיא את התקנים בפרויקט - החלטה שהתקבלה בטענה שהעובדים מנהלים מאבק משפטי בנושא.
פסק הדין במאבק
ניתן בשבוע שעבר. השופט
דניאל גולדברג מבית הדין האזורי לעבודה העניק לעובדים הישג בכך שפסק שעל המדינה לקלוט 16 מתוך 20 ממגישי העתירה כעובדי מדינה, במקום העסקתם דרך חברה קבלנית. שלושה מארבעת העובדים האחרים כבר נקלטו.
אלא שדבר נוסף שדורשים עובדי להב"ה, שלא היה חלק מהתביעה וממילא לא נכלל בפסק הדין, הוא לבטל את אותו "ייבוש" כוח האדם בפרויקט.
פרויקט להב"ה, כראשי התיבות של שמו כן הוא, עוסק בצמצום הפערים הדיגיטליים בחברה הישראלית. העסקת העובדים בו, שהם ברובם מדריכים שמפעילים מרכזי אוריינות בפריפריה לכל הגילאים ועושים עבודת קודש, מבוצעת במשך שנים באמצעות שיטה עקומה: עבודת קבלן. השיטה, שהפכה לנורמה קבועה בשירות המדינה, היא להוציא מכרזים שהחברות הזוכות בהם מספקות לפרויקט הממשלתי התורן, ובמקרה הזה ללהב"ה, עובדים בשיטת הקוסט פלוס. הן משלמות לעובד את שכרו, ובכך חוסכות מהמדינה תקציבים, אלא שהן גם גובות עמלה על כל עובד, בהתחשבנות עם הממשלה.
מחקרים לא מעטים כבר הוכיחו כי החיסכון התקציבי בשיטה זו אינו גדול, מה גם שהעובדים שמועסקים כתוצאה מהמכרזים הללו ממילא נמצאים גם הם במתקנים הממשלתיים, יש להם משרדים, ציוד וכלים שהם זקוקים להם לעבודתם - על חשבון המדינה. התועלת היחידה שגורמת לממשלה להתאהב בשיטה זו היא שמירה על מסגרת תקני כוח אדם ועמידה לכאורה ביעד של צמצום המנגנון הממשלתי. כולם יודעים שזה לא נכון, אבל ממשיכים לשחק את המשחק.
אחד הכשלים המרכזיים בשיטת הקוסט פלוס הוא חוקי: רוב העובדים מועסקים על-ידי החברה הקבלנית במשך יותר מתשעה חודשים - התקופה שבתומה הם צריכים להתקבל כעובדים מן המניין, וחלקם הגדול מבצע משימות שמבצעים גם עובדי המדינה שמועסקים שם. משכך, קבע השופט גולדברג, יש להעסיק את העובדים שתבעו כעובדי מדינה לכל דבר, או לפטרם.
בנוסף, נכון הוא שבמקרים מסוימים, עובדי הקבלן מקבלים בסוף החודש עם סכום גבוה יותר מזה של עמיתיהם עובדי המדינה, אבל מה שמעניין אותם הוא הביטחון התעסקותי - דבר בטוח ויציב מאוד במשרדי ממשלה וההפך מכך בחברות קבלניות. רבים מהעובדים האלה מוכנים לוותר על חלק משכרם, אבל ליהנות משורה של תנאים שכל עובד מדינה נהנה מהם.
יש בשיטת הקוסט פלוס עוד כמה כשלים: אחד מהם, כפי שהתברר בדיון שהתקיים בשבוע שעבר בוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת, בא לידי ביטוי בכך שבמקרים רבים, מועסקים בתפקידי הנהלה רגישים בשירות המדינה אנשים שאינם עובדי מדינה, ואין פיקוח ממשי על הדרך שבה הם משתמשים בהרשאות שלהם. הדבר נכון בין היתר לגבי השמירה על הפרטיות שלנו במערכות המחשוב הממשלתיות.
כשל נוסף, במיוחד בתחום התקשוב הממשלתי, מצוי ביכולת לנהל ולקדם פרויקטים, ולעמוד בחזית הטכנולוגיה. לכאורה, חברות הקבלן אמורות לספק לממשלה את העובדים הכי מבוקשים ומצטיינים, וזה קורה לעתים, אבל מאחר שמתח הרווחים שהממשלה משאירה להן נמוך, הן מעדיפות לנצל את העובדים לפרויקטים רווחיים יותר.
קודם כל ניצחון מוסרי-סוציאלי עד עכשיו נמנו במאמר זה הכשלים בשיטת הקוסט פלוס ומדוע ההחלטה של בית הדין האזורי לעבודה טובה. אבל בראש ובראשונה, ניצחון העובדים של להב"ה הוא במישור המוסרי-סוציאלי. לא יכול להיות שבעוד שלפחות מן הפה אל החוץ, מוסכם על כולם שהנכס החשוב ביותר של כל ארגון הוא העובדים, בפועל יהפכו אותם לסחורה שעוברת מיד ליד.
עובדי להב"ה החליטו לפני שנתיים לצאת למאבק נגד כוונת הממשלה להפריט את הפרויקט ובכך למכור את כולם לחברה פרטית, וזכו בניצחון שהוא אומנם רק בקרב, אבל בכזה שיש לו משמעות רחבה, גם לעובדים נוספים בגופים ממשלתיים וציבוריים שאינם עובדי מדינה. כעת נותר לראות באילו טריקים ותעלולים ינסו פקידי האוצר להשתמש כדי להתחמק ממימוש פסק הדין, אבל הסיכוי שיצליחו הוא קלוש, מאחר שמדובר בהחלטה ברורה וחד-משמעית מה על המדינה לעשות.
בסיום העצומה של עובדי להב"ה נכתב שהם מקווים שיימצא פתרון שיאפשר להם לעשות את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: לצמצם את הפער הדיגיטלי בחברה הישראלית. הגיע הזמן שבאמת ובתמים יאפשרו להם את זה.
