מי שאינו מוכן להילחם עד מוות על מולדתו סופו שלא תהיה לו מולדת. באמונה עמוקה זו אוחזים תושבי הקיבוצים והמושבים בעוטף עזה שחייהם מתנהלים בין אזעקות צבע אדום לבין פיצוצי הרקטות והפצמ"רים שמשגרים לעברם ללא הרף מבקשי נפשם הערבים, השואפים בכל מאודם לסלק אותם מן המולדת. האמונה הזו היא הדבק המאחד בעוצמה את כל התושבים שבמרחבים האלה ביתם ומכאן אין להם כל כוונה לזוז.
בצד העוצמה האמונתית של התושבים יושבים הפוליטיקאים ומדברים בהרבה מלים ומבטיחים במלים ריקות מתוכן, כי "ישראל תגבה מחיר כבד מכל מי שמנסה לפגוע בנו".
מנהיגי ישראל כבר הבטיחו מספר פעמים כי ישימו קץ לאלימות החמאסית ואף כבשו את רצועת עזה אבל הכל היה בבחינה קשקוש אבנים בדלי פח ריק ממים. התוצאה היחידה של הלחימה הזו הייתה עוד קורבנות, עוד פצועים ועוד לוחמים צעירים שנפלו בשבי. אם זו הייתה הכוונה למחיר הכבד שתגבה ישראל? לפוליטיקאים פתרונים.
אויבינו משערי עזה אינם מרבים להתלהם כמונו אבל הם יוזמים פעולות מקוריות שלא תמיד יש לישראל מענה עליהן. למשל, הם צרים באלפיהם על גדרות ההפרדה אף אם הם מאוימים באש חיה של חיילי צה"ל, הם מעיפים עפיפונים המציתים באש את שדותינו, הם מטיחים בנו אש רקטות ופצצות מרגמה ומנהיגינו יושבים באפס מעשה ורק מדברים.
זה הזמן לחלק שבחים לתושבי עוטף עזה הנאחזים בנחישות באדמתם, בשדות החיטה, העושים לילות כימים כדי לשמור על ביתם, רכושם ותוצרתם החקלאית. וזה אולי הזמן להזכיר את דברי השבח שהרעיף
וינסטון צ'רצ'יל על הטייסים הבריטים שנלחמו עד כלות ובעוז רוח נגד חיל-האוויר הנאצי במלחמת העולם השנייה, ובפרפרזה לומר: "מעולם לא היו חייבים רבים כל כך כה הרבה למעטים כל כך". ואכן, אזרחי ישראל חייבים תודה רבה ועמוקה לאלה שהיו ועודם מוכנים להילחם עד מוות כדי שתהיה להם, ולכולנו, מולדת לחיות בה ולעובדה".
