בשבועות האחרונים העולם התכווץ למשמע הבדיות על הקורה בעזה. צבא הכיבוש הישראלי שלח את צלפיו, ואלו צולפים וצוחקים, בעוד העזתים נופלים מתים. אותו צבא נורא גם משתמש בגז מדמיע (ואולי אפילו בכימיקלים מזיקים), והנה פעוטה בין המתים. חייבים לכנס את עצרת הביטחון של האו״ם, אך זו נחטפה על-ידי עושת דברו של הנשיא (צמד לצים היא והוא, וכבר נאמר שהם עושים את מה שהם עושים במטוס הנשיאותי). בעזה אבלים ובישראל עלצים.
כל מה שהעזתים רוצים הוא לסיים את הכיבוש, להפסיק את המצור, להמשיך לחלום על חזרתם לארצם ממחנות הפליטים הנוראיים בהם הם נמצאים. ואיך יעשו זאת? החליטו והוציאו לפועל סדרת מצעדי שיבה אחת לשבוע, בהם מתכנסים המונים להפגנה שקטה ושלווה, לצעדה לעבר הגבול, לאותה גדר, אותה חומה, אותו מכשול שמעבר לו חיילי הנאצים המודרנים. כמובן שבתהלוכה בטבע ללא אמצעי מיגון, מה כבר ניתן לעשות? אפילו עפיפונים הם הביאו אתם.
הנה העזתים טובי הלב, יפי התואר והכוונה. אפילו יהודי ארה״ב לצידם, וכבר אני מנהל ויכוחים נוקבים עם ידידים מראשי הקהילה היהודית המקומית, כאן בעיר המלאכים (כה נוקבים הוויכוחים, שנאלצתי לבקש עזר כנגדי, עוד ״קיצוניים ימניים שלא מבינים ולא רואים מה קורה בשטח ואיך בנו האשם בכל שקורה״).
כמו מתג שהועבר מ״כבוי״ ל״דולק״, כך גם העולם, קפץ מיד במלוא תשומת הלב, והוא כבר מתרעם, כועס, זועם ומוכן לפעולה: ״ארורים היהודים, יש להעניש את ישראל"! עובדות לא מבלבלות את העולם; השנאה מעבירה אותו על דעתו, מעוורת אותו ברגע הנתון בשל מצוקת העזתים ואכזריות הישראלים.
שחקנים ובדרנים מהשורה הראשונה מודיעים על אי-הגעתם ארצה (גם אם לא בדיוק התכוננו להגיע - זהו הדבר הנכון לעשותו, לבטל ״הופעות״ ולזכות בו במקום בתמיכה נלהבת ובמחיאות כפיים). תלמידים עומדים דום לזכר העזתים שנשחטו בידי הצורר היהודי. קריאות לחרם מתעצמות. הארופאים נרגשים-זועמים-יוצאים מגדרם-אינם יודעים איך להעניש את ישראל מספיק כך שהיא תלמד לקח אחת ולתמיד.
ואני מביט מהצד. איך כל זה התחיל, איך אנחנו נכשלים פעם אחר פעם, ומתי כבר יהיה הדוח הבא (דוגמת ד״ח השופט היהודי גולדסטון) וועדת החקירה הבאה (דוגמאת ועדת החקירה בראשות השופט טירקל)?
לומדים מהצפון ומבצעים בדרום מי זוכר מי יודע, מי היה
גלעד שליט? כן, היום הוא מפורסם (ואולי כבר נמאס גם לו וגם לכלל הציבור מהפרסום, שכן יש את
הדר גולדין ו
אורון שאול, ובעזה שלטי חוצות המלגלגים על הוריהם וצוחקים על מדינת ישראל, וכבר כולנו מחכים בכליון עיניים ובציפיה גמורה לבאים בתור, כה אטרקטיבי התהליך: מאות מחבלים תמורת חלקי גופות; למעלה מאלף מחבלים עבור חיל אחד). אך בשעתו, משך חמש שנות היותו בשבי בעזה, לא ידענו אם הוא בחיים או לא, גם לא ידענו איפה הוא מוחזק ומי מחזיק אותו.
זוכר אני כאילו היה זה היום. הייתי ברכבת בבירתה השנייה של מדינת ישראל, היא העיר-ליד-החוף שם בשפלה, ובני נוער עמדו ליד הדלת ומשום שאחז בהם שעמום, הם העיפו מבט בפוסטר ושאלו זה את זה: מי זה בפוסטר?
זוכרים אתם איך הוא נחטף? חדרו מחבלים מעזה פנימה לתוך שטח ישראל פרופר, תקפו מוצב, רצחו, פצעו, חטפו וברחו. שליט היה חיל בשמירה, והנה הוא הפך לקלף הממקח הטוב ביותר שהיה בידי חמאס אי-פעם.
ומאין החמאס שאב את הרעיון והדוגמא? מאחיהם בצפון. אנשי החיזבאללה חדרו לתוך ישראל פרופר, תקפו, הרגו, חטפו שני חיילים. ישראל הוקפצה, חשבו שהחיילים יועברו מיד דרך ללבנון לאירן. בסופו של דבר ישראל שחררה למעלה ממאתים מחבלים (חיים), ומה קיבלנו בתמורה? את חלקי הגופות של שני החיילים (אחד מאותם מחבלים רוצץ גולגולת ילדה תמימה על סלע מול עיניהם של הוריה, כה נחמדים הם האנשים שוחרי השלום שישראל מחזיקה במאסר על לא עוול בכפם).
לא עברו שבועיים, והחמאס החרה החזיק אחר חיזבאללה. למד, שכלל, בצע, יצא נשכר.
שני סרטים אם גולדווסר-רגב ושליט היו הסרט שובר הקופות הראשון, הרי שסרט ההמשך מקביל בדיוק לתסריט הראשוני. הסיפור מתחיל בצפון. חיזבאללה מביא אוטובוסים של מפגינים לגבול עם ישראל, לצעוד לעבר לגבול. אחד או יותר מצליחים לעבור. כל המשתתפים מקבלים תשלום עבור יום עבודה, ממש כמו ניצבים בסרט. המטרה לראות את תגובת ישראל. ומי שמצליח לחדור מקבל מענק נוסף, פרס נפלא עבור ״פעילות מעבר לכל הצפוי"!
ישראל, מסתבר, לא יודעת בדיוק איך להתמודד עם הסכנה, ונזכור שזו הייתה בדיקת תכלית, ללא מאמץ רב: כמה אוטובוסים, כמה אנשים אחראים, תשלום זעום ומי שלא הבין קיבל זרוז בצורת איום על בני המשפחה. הכל לפי הנוהג המקובל בחברה שוחרת השלום של אותה הסביבה הים-תיכונית.
הפעם עברו כמה חודשים (בניגוד לעשרה ימים בסרט הראשון), וחמאס יוצא לאותה פעולה בדיוק. אלא שהם צריכים להגדיל ולעשות, אז מדוע רק פעם אחת? מדי יום שישי, שבוע אחר שבוע! ולא רק אוטובוסים וניצבים בתשלום, וכמה איומים על החיים בכדי לתמרץ את האנשים. הפעם מביאים צמיגים ועפיפונים, את אלו מבעירים לצור ענני עשן סמיך, ואת אלו משלחים בכדי לגרום לשדות לעלות באש. איזו צהלה, איזו שמחה, היהודים ושדותיהם עולים באש! רק חסרים כמה ראשים ערופים למשחק ראש (מלשון כדור)-רגל וכמה נשים הרות שבטנהן משוסעות. כל זאת כבר נעשה לפני מאה שנים, ורק מייחלים הם ליום שניתן ליישם זאת בשנית. עד כמה צמאה האדמה, עד כמה יעלוזו הילדים! הנה, התרגשות אוחזת בנו רק למשמע הרעיון הנפלא! אל דאגה, התוכניות מבצעיות והמנהרות מוכנות משם יצאו העזתים לערוף ולאנוס, לשחוט, לשחוק ולשחק.
לא, לא למדנו, ואנחנו עדיין מתחבטים עם דרכי פעולה אפשריות (מאיום על חיי ראשי חמאס, דרך מאווררי ענק, רחפנים שישפכו מי שופכין על המפגינים, צלפים עם הוראות פתיחה באש שאיש לא מבין ומשפטן צמוד לכל אחד, וכו׳ וכו׳ - כאמור, אין רגע משעמם). אך אוי! מי מתרעם? חברי כנסת, אנשי השמאל הנאור וישראלים טובי לב הפונים לבית המשפט העליון לצדק, היושב בירושלים הבירה (יש להעבירו משם, עיר כבושה!), כותבים מאמרי דעה בעיתונים מתקדמים ומתראיינים בעולם נגד עוולות ישראל. הם וערביי ישראל (אלו האחרונים מבינים היטב שאין כמו חיים כאזרחים בארץ היהודים, אך מתנהגים הם כמחלת אוטו-אימיון).
אולי כדאי לשלוח את אדם ברקוביץ׳ מ-CAA עם כמה מחבריו מראשי תעשיית הסרטים בלוס אנג׳לס, כמו אלו שהנשיא ריבלין אירח לא מזמן, שכן תסריט ועלילה כמו אלו מבית היוצר של החמאס גורמים אפילו לצופים הנלהבים ביותר של פאודה לעזוב את התוכנית לטובת הקורה בזמן אמת שם בעזה: טילים, פגיעות חה״א, הודנה, שיחות על הפוגה בתיווך מצרים, גן ילדים שנפגע דקות ספורות לפני שהגיעו לשם הילדים, הודעות ״הלימודים מחר יתקיימו כסדרם״ מהולות ב״צבע אדום,״ ועוד ועוד. הנה, הלב רוטט מהתרגשות אמיתית, מה יהיה הלאה?
חסמב״ה - חבורת סוד מוחלט בהחלט ברקע מתנגנת לה מנגינה נפלאה, ״ידינו על העליונה"! משרדי הממשלה עובדים ביחד נגד תנועת החרם, ומנצח עליהם המשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה. עשרות מיליוני שקלים מחולקים לאותם גופים בדיוק שתחת פעילותם התנועה צמחה והתרחבה, הלכה והתפשטה והתבססה לעומק ולרוחב. הם אכן מצליחים במיוחד, אלא שהגדרת ה״הצלחה״ שלהם ושל כל בר תמותה ללא השכלה מיוחדת אינם תואמים בעליל.
כה מוצלחת פעילות המשרד שהוא פועל נחרצות לבטל את השקיפות המובטחת בחוק לגבי כספי ציבור ופעילויות משרדים ממשלתיים. הן עבודתו קודש, כה חשובה, שהמוסד, השב״כ ושאר גופים חשאיים במשרד ראש הממשלה בטלים מולו. הס, המשרד מעל לחוק, ושקיפות תפגע בפעילותו (כמובן, שכן אז יבין כל בן שלוש עד לאן הגיעו בזבוז הכספים האדיר וחלוקתם לקרובים ומקורבים, בטלנים ועסקנים, דוברים ויועצים, בה בעת שהתנועה נגדה הם מומנו ממשיכה לדהור, לגדול ולהתפתח בקצב אדיר).
לא רק בארץ. גם כאן בארה״ב. המילארדר היהודי אדלסון זימן ללאס וגאס קבוצה של ארגונים לפגישה סודית ביותר. חבורה סודית ביותר זו היתה, שהדבר הראשון על סדר היום היה להדליף לתקשורת את עצם קיום הכנס, ואח״כ את העובדה שאידלסון מחלק 50 מיליון דולר להלחם בתנועת החרם. שידעו כולם עד כמה חשובים המקורבים לצלחת וימותו מקנאה!
חדשות לי אליך, מר אדלסון הנכבד: איך זה עובד עבורך? האם הצלחת לגדר או לתחם את התפשטות התנועה והשפעתה? אולי הצלחת (ולא נכשלת) בנסיונות החקיקה? אולי באמת יש ירידה כלשהי ברמת השנאה? אולי, רק אולי, ישנם ניצנים ירוקים מאותה ביצה עכורה, ניצנים של שינוי דרך, של פריחה מחודשת, בריאה יותר? כדאי לשלוח משלחת שתנסה לזהות את אלו, שכן המצב בכי רע, בניגוד להתנהלות אותו משרד ממשלתי והתנהגות אותם טווסים מתגנדרים שנהנו מכספיך שכוונתם טובה אך יעילותם אפסית.
מר אדלסון, כינסת גופים שנכשלו עת התנועה עלתה והתבססה. כל פרוטה שתפנה לעברם היא זריקת כסף לריק. ואין זו פרוטה, כי אם - לפי הצ׳יזבטים - חמישים מיליון מרשרשים. כסף קטן עבורך. עולם ומלואו לאחרים.
נחשוב לשניה, ברגותי (מקים התנועה), כמו גם היהודים שעומדים בראש ״קול יהודי לשלום״, כמו גם המקטרגים האחרים שלנו עושים עבודה נפלאה כמעט ללא אמצעים. הם ניזנים מהשנאה עתיקת היומין נגדנו, ומתפשטים כמו אש בשדה קוצים או אש מול חומר דליק במיוחד. האם באמת צריך לזרוק 50 מיליון דולר? ביחוד כשהדבר הראשון על סדר היום של אותה קבוצה סודית ביותר, סודית בהחלט, הוא להדליף לעיתונות את עצם קיומה ואת מילת הקסמים ״כ ס ף״! הוריי, זה הקים דוכן לימונדה, זו התהדרה בנוצות והנה עוד אחד שידו על העליונה, הכל זהב, פשוט הכל זהב.
אין ספק שכוונותיך נעלות, אך מקיף אתה את עצמך בדיוק באותם האשמים בעלית התנועה. כסף לבדו אינו הפתרון, והרבה מאוד כסף הנזרק לריק מראה שאין אנו עוצרים לחשוב. ראה עד כמה מצליחים העזתים עם עפיפונים תוצרת בית לגרוף קולות, מיליוני לבבות בכל רחבי העולם, ותבין שנכשלנו, פעם נוספת.
על כך מציע אני לעצור, ללמוד פרק מבית היוצר של אויבינו. פעם חידשנו, יצרנו, נלחמנו. היום אנחנו מתגוננים. לפני עשור
ציפי לבני חשבה שמיתוג המדינה יעזור, ואף תיקצבה לכך עשרות מיליוני שקלים. זה לא עבד. היום יש לנו מערך שלם במשרד ממשלתי הפועל לילות כימים, וכבר נתבשרנו שהוא מוצלח ביותר. איזו הצלחה כבירה - צאו דקה וראו מה קורה בחו״ל, בקרב חזית התודעה הבינלאומית, ותבינו (בתקווה) עד כמה נכשלתם.
ולמי שמסרב להבין או להאמין, שאלו את עצמכם ״עד כמה מה שאתם חושבים שעובד כל כך טוב אכן עובד עבורכם״? המציאות מספקת לנו תשובות בלתי משוחדות, שחור על לבן או לבן על שחור, והתוצאה אחת: זה לא ימצא חן בעיניכם, כי קשה להגיד (בינינו לבין עצמנו והמראה בלבד) שנכשלנו!
ואולי על כך נאמר בספר משלי כ״ד, 6': "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה, וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ".
