X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  מאמרים
וינייטת המפגש הרה הגורל

ירושת הסבתא משבא

על דברי הימים ב', ט', א'-י"ג שבא מוזכר כבר בספר בראשית כאחד מצאצאי רעמה שהייתה נכדה לנח ובת לחם. הנביא יחזקאל מזכיר אותה כבר כממלכה אליה נסעו רוכלי ישראל להביא משם אל אוצרות המלך בשמים ואבנים יקרות
▪  ▪  ▪
בחירה אניגמטית [צילום: דוד כהן/פלאש 90]

אילו היו בני האדם יודעים להבין מה הם עושים היום, היו מסוגלים לדעת מה יקרה אותם מחר. ימים לעולם יגידו מה שהיום כבר אומר. אבל ליום אין שומע ומן הימים אין חוזר. בני האדם אינם יודעים, גם החכם מכל אדם לא ידע.
מלכת שבא ששמעה בארצה כי לא היה כשלמה, באה מרחוק להתבשם מקרוב מחכמת המלך הצעיר. היא מוצאת בו קושב נדיר וחולקת עמו "אֵת כָּל-אֲשֶׁר הָיָה עִם-לְבָבָהּ" (דברי הימים ב', ט', א') ופנים אל פנים היא מפטירה נרעשת "אֱמֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִי עַל-דְּבָרֶיךָ וְעַל-חָכְמָתֶךָ. וְלֹא-הֶאֱמַנְתִּי לְדִבְרֵיהֶם עַד אֲשֶׁר-בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי וְהִנֵּה לֹא הֻגַּד-לִי חֲצִי מַרְבִּית חָכְמָתֶךָ... יְהִי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּרוּךְ אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ לְתִתְּךָ עַל-כִּסְאוֹ לְמֶלֶךְ לה' אֱלֹהֶיךָ בְּאַהֲבַת אֱלֹהֶיךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל לְהַעֲמִידוֹ לְעוֹלָם וַיִּתֶּנְךָ עֲלֵיהֶם לְמֶלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" (שם, ה'-ח'). מילותיה הן כשטרות עתירות כיסוי. "וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב וּבְשָׂמִים לָרֹב מְאֹד" (שם, ט') ויפי דבריה כובשים את לב המלך וכנגד זהב שהיא משפיעה עליו הוא משפיע עליה "....אֶת-כָּל-חֶפְצָהּ אֲשֶׁר שָׁאָלָה מִלְּבַד אֲשֶׁר נָתַן-לָהּ כְּיַד הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַתֵּפֶן וַתֵּלֶךְ לְאַרְצָהּ הִיא וַעֲבָדֶיהָ (מלכים א',י',י"ג).
חכמי ישראל וחכמי האומות אינם אדישים לבחירה האניגמטית של התיבות "אֶת כָּל-חֶפְצָהּ אֲשֶׁר שָׁאָלָה". זהב קיבלה תמורת זהב, כיד המלך, כפליים על מה שהעניקה, ולבד מזה, בנוסף, גם 'כָּל-חֶפְצָהּ'. מה חפצה כל כך? "בא אליה", אומר ר"שי. המפגש היה הרֵה גורָל. מעתה, אומר הכתוב, "...וַתֵּלֶךְ לְאַרְצָהּ הִיא וַעֲבָדֶיהָ". נשלם המפגש. הגורל לא תם.
גם ספר מלכים גם דברי הימים מעידים על הפגישה, עדות המאשרת אותה כעובדה היסטורית. יוספוס פלוויוס, מאשר אותה גם הוא בספרו 'קדמוניות היהודים'. בפרק 6, סעיף 4 הוא מספר כי שלמה השיק אניות רבות במפרץ המצרי שבים האדום מנמל בישוב הקרוי עציון גבר, ואלה שטו לאורך החוף עד אופיר שהייתה שייכת להודו, ומשם שבו עמוסי זהב. שימעו של המלך הירושלמי הגיע למרחוק. עד שבסעיף 5 הוא כותב שהייתה "אישה שמלכה במצרים ובאתיופיה שנודעה כשולטת בחוכמת הפילוסופיה וראויה הייתה להערצה גם על מידות נוספות". ההערכה הזאת פותחת את סיפור המעשה הזהה בעירו לעדות שבספרי מלכים ודברי הימים. את התיבות "אֶת כָּל-חֶפְצָהּ אֲשֶׁר שָׁאָלָה" הוא משאיר כפשוטן. "שלמה הרעיף עליה בנדיבותו ובמזגו הנוח רוב טוב והניח לה לבחור משכיות החמדה שברשותו כל שנפשה שאלה" (שם). לעצם העניין, הפגישה עצמה, עם המלכה שיוספוס קורא לה בשם ניקָאוּלה, מתוארת כתפארת שנסתיימה עם שובה של המלכה לארצה.
במסורת האתיופית מלכת הממלכה, מָקֶדָה, שמה, ילדה לשלמה בדרך אל ביתה את מנליק, מי שהיה ראש וראשון לשושלת קיסרי אתיופיה - המכונה 'הסלומונית' על שם שלמה אבי מייסדה - שמלכה למן המאה העשירית לפני הספירה עד לאחרון המלכים היילי סלאסי שסולק ממלוך ב-1974. העובדה שאתיופיה ראתה עצמה כנתינה הלכה למעשה לבן שושלת סלומונית, והעובדה שעצבה בדגלה את צדודית אריה יהודה, העניקו מעין משמע היסטורי למפגש הרֵה הגורָל.
גם בקוראן מולכת המלכה. היא מושלת על תימן ושמה הוא בילקיס Bilkees. הנביא סולימאן, הוא שלמה, מעביר באורח נסי את כס מלכותה לירושלים. הוא מלמדה סודות דת האמת. היא מקבלת על עצמה עול מלכותו של אללה ונישאת לנביא סולימאן. מותר להניח כי המסורת הזה נשענה על מיתולוגיה שקדמה לכתיבת הקוראן והייתה ידועה ברבים וחכמי ישראל הכירוה ופיתחו מנגנוני הגנה מפניה. מה שנראה היה כהיסטוריה, ומה שהופיע כאגדה, חברו יחדיו והטילו צל מטריד בעיני חכמים בחכמי ישראל על אותו מפגש שהצית כל דמיון.
זה אולי מסביר את הקביעה המוזרה לכאורה "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר מלכת שבא אישה הייתה - אינו אלא טועה! מאי מלכת שבא? מלכותא דשבא" (בבא בתרא דף ט"ו עמוד ב"). לכאורה, מציעים בעלי האזהרה הזאת לקרא את התיבות "וּמַלְכַּת-שְׁבָא שָׁמְעָה אֶת-שֵׁמַע שְׁלֹמֹה" (דברי הימים ב', ט',א') כאומרות כי מישהו ממלכות שבא, לא אישה, שלוח אלום שם, הוא גיבור סיפור המפגש. לימינה של ההנחה המתמיהה הזאת עומדת העובדה כי שמה של המלכה לא הוזכר במקרא, וּמַלְכַּת שבא - וּמַלְכות שבא - אין ביניהם אלא הברה תועה אחת. מעתה, אם אין אישה בסיפור, הסיפור לא יכול להיות הרֵה גורָל.
אבל כבר המהרש"א (מורנו הרב רבי שמואל איידלס 1631-1555) דוחה את הקונסטרוקציה הזאת תוך הפניית המעיינים לפסוק "וַתַּהֲפֹךְ וַתֵּלֶךְ לְאַרְצָהּ הִיא וַעֲבָדֶיהָ" האומר בבירור כי אישה פנתה, ואישה - היא ועבדיה - שבו לארצם ושמכל מקום כל סיפור המעשה כולו בלשון נקבה הוא מתייחס למלכת שבא ואי-אפשר על כן לקרא וּמַלְכַּת שבא - וּמַלְכות שבא.
שבא מוזכר כבר בספר בראשית כאחד מצאצאי רעמה שהייתה נכדה לנח ובת לחם. הנביא יחזקאל מזכיר אותה כבר כממלכה אליה נסעו רוכלי ישראל להביא משם אל אוצרות המלך בשמים ואבנים יקרות כפי שאכן הביאה עמה מלכת שבא שבסיפור המפגש כמנחת רצון למלך "רֹכְלֵי שְׁבָא וְרַעְמָה הֵמָּה רֹכְלָיִךְ בְּרֹאשׁ כָּל-בֹּשֶׂם וּבְכָל-אֶבֶן יְקָרָה וְזָהָב נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ" (יחזקאל כ"ז, כ"ב). אם כן הייתה מלכות אבל, אומר המהרש"א (חידושי אגדות מסכת בבא בתרא שם), "כל האומר מלכת שבא אישה הייתה - שאין היא מולכת, אלא שהיא אשת המלך, ועל כן נקראת מלכת שבא שפירושו מלכת אשת מלך שבא, כדרך כל המלכיות - אינו אלא טועה! ומאי 'מלכת שבא' שהיא בעצמה מלכתא דשבא, והיא בעצמה מולכת, וכן עוד היום יש מלכיות שאשה מולכת שם". פרשנות זו של המהרש"א הניחה דעתם של רוב המעיינים באמירה המוזרה לכאורה בבא בתרא שהסכימו כי המלכה הייתה אישה בשר ודם, מלכה בזכות עצמה למעשה ולא בכינוי המוענק לרעיית מלך. אבל עדיין אי-אפשר להימלט מן ההערכה שעצם היותר של המלכה הנדונה אישה הטריד את החכמים עד שבאו לבטל את המפגש כמפגש של אהבה אסורה מכל וכל. אחרי המהרש"א, מותר להניח כי לא עלתה בידם.
עדות נוספת למבוכה יש בתלמוד. ישעיה הנביא נושא משל על מלך בבל, הוא נבוכדנצר ומנבא את נפילתו. בנבואה הוא מצטט כביכול דברי רהב ויוהרה שאמר נבוכדנצר "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל-גּוֹיִם. וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי-אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר-מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן. אֶעֱלֶה עַל-בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" ( ישעיה י"ד, י"ב-י"ד). על אותם דברי רהב שואלת הגמרא במסכת פסחים דף צ"ד עמוד א', "מה תשובה השיבתו בת קול לאותו רשע בשעה שאמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון? יצתה בת קול בן בנו של נמרוד הרשע, שהמריד את כל העולם כולו עלי במלכותו אַךְ אֶל-שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל-יַרְכְּתֵי-בוֹר" (שם, ט"ו)! תשובה ניצחת, אך היא נותרה בלי תמיהה. אם נבוכדנצר הוא צאצא ישיר של שלמה, איך נקבה בת הקול בשמו כבן בנו של נמרוד הרשע, הרי שלמה לא היה רשע וגם צאצא לנמרוד לא היה. על כך משיבים חכמים שהיה צאצא לסבתו מלכת שבא שהרתה לאחר שפנתה ושבה לביתה למישהו אחר, צאצא לנמרוד הרשע, והוא המלך היהיר מהרסה של ירושלים ומחריבו של בית המקדש שסבתו הייתה מלכת שבא וסבו מצאצאי נמרוד הרשע, סופג את נבואת ישעיה "אַךְ אֶל-שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל-יַרְכְּתֵי-בוֹר"! שוב, פרשנות זו קוראת תיגר על מה שמצא האר"י כתוב, ועל מה שכתוב בהגהת רש"י ועל מה שאמרו האגדות שלא נתייראו מלומר כי שלמה חטא במלכת שבא בטרם תשוב לביתה.
אכן, דומה כי אחר כארבע מאות שנה ועוד, שבה לירושלים. בשנה התשיעית למלכותו של צדקיהו עלה נבוכרדרצאר מבבל וצר על העיר. אחרי שלש שנות מצור, בחדש הרביעי בתשעה בו, הובקעה העיר. חרב הנקם לא ידעה שובע. בני צדקיהו נשחטו לעיניו. כן כל שריו. את עיניו עיוורו והוא הוגלה אזוק בנחושתיים בבלה. כל צמרות ההנהגה, המלכותית, הצבאית, הרוחנית נכרתו. והנה באורח לא מוסבר "וַיְצַו נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל עַל-יִרְמְיָהוּ בְּיַד נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים לֵאמֹר. קָחֶנּוּ וְעֵינֶיךָ שִׂים עָלָיו וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה רָּע" (ירמיהו ל"ט, י"ב). במה זכה ירמיהו?
יש אומרים כי זכרו לו חסד נבואותיו שהזהירו מפני התמרדות במלך בבל. יש סבורים כי מפני שניבא כי ירושלים תיכבש והבית יישרף, חסך אותו נבוכדרצאר שאין בנביאים שנבואתם הוכחה שמא יקומו על ממתיהם. החיד"א, חיים דוד אזולאי, אומר ב"חומת אנך" שלו "שמצאתי במדרש איכה כ"י שירמיה ונבוכדנצר בנערותם היו מטיילים יחד כשנבוכדנצר היה עני והיה לו אהבה לנבוכדנצר עם ירמיה מנעוריו. ואם אל סודו תדרוש, קח לך בשמים ראש, שכתבו ז"ל דשלמה המלך גייר מלכת שבא ובא אליה וילדה בת ומזרע הבת היה נבוכדנצר, וירמיהו עליו השלום, היה גלגול שלמה".
בהגהה לרש"י הנזכר למעלה הוסיפו בשם האר"י "בא אליה ונולד ממנה נבוכדנצר והחריב הבית שעמד ת"י שנים".
על זהב שנשא עמו נבוכדנצר בבלה אמרו בספר 'ילקוט חדש' לרבי ישראל מבלזאץ (1648) "על כן משלו נתנו לו זהבה של ירושלים, שהרבה ממנו נתנה אמו סבתא למלך שלמה" . אומנם יש בחכמי ישראל השומעים מבת קול שיצאה על נבוכדנצר וקראתהו 'רשע בן רשע', שהיה בנה של המלכה ונולד אחר זמן, כשפרשה כבר משלמה. היא הייתה סבתו, והוא לא היה לא אביו ולא סבו,
אבל יש ואין מוחלים לו לשלמה. עברות יש להן דין התיישנות במערכות המשפט בהם נשענים על ראיות ועל עדויות ומשתש כוחם של עדים לזכור, או אינם עוד, וראיות אי-אפשר להן להיערם, עברות מתיישנות והזמן חולף על פניהן. אבל בדברי הימים, אם תרצה בדיני שמים הזוכרים הכל עדי עד, עוונו של שלמה לא מתיישן. הימים שבאו אחרי ארבע מאות שנה מעידים עליו. הוא האיש אשר לא ידע כי ביום בו חטא במלכה שבאה מרחוק, כבר הביא על עמו מלך שבא מרחוק והחריב הממלכה אשר הקים ואת הבית אשר בנה. כי ביום בו טיפח יחסים בכסף ובזהב כבר גזר על הכסף שיגלה מירושלים. לא היה חכם כמותו, אבל עיניו היו בראשו ולא בסופו. הבונה הגדול, בכניעתו לחושיו היה האחראי לחורבן הגדול. חולשה יכולה לגדולה. וכלל גדול הוא בעולם. הימים הרחוקים בהם השיקו בלי דעת ובלי חשבון רעה שהלכה ובשלה משפילים עיניהם לפני העתיד שלעולם אינו בושש לבא וכמו אומרים, חטאנו.

תאריך:  03/06/2018   |   עודכן:  03/06/2018
שתף:

מועדון הבלוגרים לקבלת רשימות יצחק מאיר לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
רשימות קודמות
יוני בן-מנחם
הפגנות חסרות תקדים בירדן על-רקע המצב הכלכלי הקשה וחשש לפרוץ אינתיפאדה עממית. המלך עבדאללה מנסה לעצור את התסיסה אך ירדן תיאלץ לנקוט צעדים קשים בתחום הכלכלי
ציפי לידר
בשולי הכותרות: שתי ציפורים - טראמפ תפס היסטוריה כפולה    האנטי שיימינג של ירון אטיאס    ולקינוח הג'וק כמשל
רון בריימן
האינטרס הישראלי אינו הפלת החמאס אלא החלשתו לרמה נסבלת, באופן שלא יהווה איום על תושבי ישראל. יש לשלול על הסף שימוש בלתי מוסרי בחיילי צה"ל ובקורבנם רק כדי להעביר את רצועת עזה מידיהם של הטרוריסטים "הרעים" לאלה של הטרוריסטים "הטובים". במלים אחרות, שימוש בחיילי צה"ל כבמגש הכסף להקמתה של מדינת אויב הן ביהודה ובשומרון והן ברצועת עזה הוא בלתי מוסרי
עמי דור-און
הוביל את חטיבת הצנחנים בהצלחה במבצע השתלטות על מחנה הפליטים בלאטה בשכם בפברואר 2002. במבצע חדשני זה חדרו חיילי צה"ל למחנה הפליטים במתקפה סימולטנית רב כיוונית, ונעו באמצעות פריצת קירות. כך הצליחו להשתלט על המחנה ולפגוע במחבלים רבים כמעט ללא נפגעים
אליהו קאופמן
התפילין הפך להיות סמל מלחמת שונאי הדת היהודית - בתוך עם ישראל, נגד מורשתם. כל הנבזות הזו לא החלה ב"ארץ נהדרת" או אצל גב' פרי. זה החל עוד בדוד בן-גוריון שהאמין כי "התפילין יונחו לבסוף במוזאון"
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il