בבוקר היא קמה גברת
אילנה דיין, לעצמה מקרקשת: היום יהיה לי יום נהדר, להיום הכל מסודר. על ראש
בנימין נתניהו, עושים חגיגה, כבר הכל מוכן בעובדה, כי עובדה היא מפעל להפלת נתניהו, רק פתאים מדמיינים, שהתוכנית - אמיתיהו.
בעוד רגע נשוב. והנשימה נעצרת, כי זה לשמאל כל כך חשוב, והצופים לא יודעים שהכול בחוש.
בבוקר היא קמה גברת אילנה, היום כרגיל יום חג, מי יבוא ללקק לי ביד? אני מצווה להתייצב עם חגור מוכן, ולהתחיל לשפוך לפי משקל - על ראש
ממשלה מסוכן...
אז מי היה לי כבר? היה
מאיר דגן, שלכלך, ומרד, והלשין, שיש תוכנית מתאר, להפוך את אירן. והיה את
רוני אלשיך שמיד התייצב, לזרוע חשד, להאשים, במה? בדברים רבים: שהשמפניה מחוללת שמחה, ואז כשהנפש משיכרון צוהלת, הוא הזמין סתם צוללת, ועישן, ודישן, את קיסריה, בכיסא ושולחן ושאר רהיטי גן. והדלפות, הדלפות, הראש אומר להד"ם, אבל מכול חקירה הצלחתי לשפוך לו את הדם. ועשיתי "כיפה אדומה", ועשיתי משפחה עגומה.
אילנה, אילנה, את גדולה.
ואז ביום חמישי האחרון, היא צפצפה: אלי, פרדו, אלי! ואילנה קוראת, אז מי לא יירא? מי לא יירא?
ו
תמיר פרדו מספר שהוא עיקש, ראש הממשלה קרא להפצצה, ותמיר כמו הזמיר: צייץ, אני מטיל ספק, אני מפקפק, בחוקיות של ראש הממשלה לפקד.
אנא, שמעוני אנה, ידעתי שאבוא לאילנה, ידעתי שזה פורום לדה-לגיטימציה...
ידעתי שכול שומר סף,
לכאן עף,
להפיל עוד רף,
אבל בדרך נחשף, האיש הקטן,
בקלונו, בריק צקלונו, ובקלקלתו.
