מביט מבעד לחלון ביתו שבקומה הרביעית בשכונה. את השכונות של פעם בנו בבניינים ארוכים. יש שקראו להם רכבות ויש שקראו להם בלוקים. את הבלוקים הישנים, בנו ככה ישירות על האדמה. פעם בכמה שנים הגיע לו תקציב ממקור עלום מאחד ממשרדי הממשלה, והבניינים עברו צביעה ושיפוץ. ושוב לאחר זמן לא רב, שוב הופיעו כתובות הגרפיטי ופיצוצי המים.
הקומה הראשונה הייתה בגובה בני אדם, אך החצר לא הייתה מה שמכונה היום "דירת גן", אלא חצר ציבורית. אלו היו הבתים שיתרונם היחידי היה בכך, שלא היו צריכים לעלות הרבה מדרגות כדי להגיע אליהם. שיכנו שם את הקשישים מבין הדיירים שבמקום. אולי כדי שכאבי הגוף שבוגד בהם יתעמעמו מעט, אולי כדי שיוכלו לעלות ולרדת בקלות. אחר כך גילו שהבתים שלהן מועדים לפריצה, אז התקינו להם סורגים, ועל הסורגים האלו הם תלו את העציצים שלהם.
לפעמים הניחו עליהם מעט כביסה לחה שלא הספיקה להתייבש, ולעיתים הניחו עליהם את כלובי הציפורים שלהם. ציפורים שקיבלו במתנה, להפיג את בדידותם ואת עולמם החשוך. והציפור שחיה את חייה בין סורגים, ראתה שגם אנשים חיים בסורגים משלהם. סורג בתוך סורג.
על הסורגים היו נשענות הזקנות, ומברכות את העוברים ושבים בברכת בוקר טוב. אלו שגדלו בשכונה, ענו בחיוך ואף עצרו לשיחה קצרה. כמה פעמים עבר, אמר "שלום", ורק חיכה לשמוע את השכנה מנגנת "שתהיו בריייאיים". אחרי כמה שנים חלתה, ועזבה לשיכון אחר בו נמצאה לה דירה עם מעט מדרגות.
אלו שרק עברו משם, שקועים במסך שבידם, היו מופתעים שמישהו פנה אליהם, התנערו והתעלמו מהשלום. כי השלום מידבק, ומי יודע מה הוא עוד יכול לעשות לנו. "קורבנות השלום", הם גם אלו שאומרים שלום, ולא נענים בשלום חזרה. מרגישים כאב חד וקטן בלב ולא מתייאשים. ממשיכים לומר לכולם שלום. כי השלום הוא אחד משמותיו של הא-ל שיושב ומביט בנו ממרום מושבו.
קשישים של אז, היו אנשים בני שישים ומעט, שנשארו לבד, כי הילדים שלהם כבר לא גרים איתם. על גיל שישים אומרים היום שזה צעיר. והוא זוכר אותם תמיד זקנים. גם כשבגר והפך לזקן בעצמו, כמו שקראו לו הילדים בבית הספר. היו ילדים שבחרו לגור בבתים שממש ממול לבתי ההורים, והם אלו שעל-פי רוב, גם לקחו על עצמם לטפל בהוריהם. מי שמע אז על
עובדים זרים או בתי אבות. בתי אבות היו מיועדים לאלו שאין להם ילדים שיטפלו בהם, ו"לנו ברוך השם" היו אומרים הקשישים, "יש ילדים לתפארת".
ילד צריך חתונה מי גדל כאן ונשאר, ומי פרש כנפיים ועף אל העיר הגדולה באר שבע. ויש שממש התרחקו כמו
סויסה השכן מלמטה, שהבן שלו בארצות הברית עושה חיל. ששולח תמונות שלו, ליד רכבים יפים עם נופים של ים ושמש. אימא שלו הגדילה את התמונה ותלתה אותו על הקיר בסלון, ליד תמונות החתונה של האחים שלו. מתפללת, שגם לו תהיה תמונה כזו של חתונה. כי מה ילד צריך, לא כסף ולא רכב. ילד צריך חתונה.
ומידי שבת היו מגיעים, אלו שגדלו איתו ולמדו יחד בבית הספר המקצועי שבשכונה, לפעמים כולם ולפעמים רק אחדים, לארוחת שבת אצל ההורים. עם שקיעת החמה, יוצאים לבית הכנסת הסמוך להיפגש עם עוד אנשים שהיו תבנית נוף ילדותם. בבית הכנסת הזה בילה את רוב ילדותו.
בית כנסת שהיה פתוח תמיד, לכל באי השכונה, וכמעט מידי ערב נערכה במקום אזכרה. ובאזכרות היו תמיד עוגיות מיוחדות עם גרגירי אניס, וצלחת עם דג מצופה בביצה. לחם ומעט סלט חמוץ. עומד כילד ומקווה שאולי הפעם, מישהו מאנשי המקום יבקש ממנו להישאר. והגבאי שעמד בפתח, היה מסמן בידו לאלו הקרובים אליו, שיישארו איתו, לטעום מעט וללגום כוסית קטנה של מאחיה. כאילו זו הייתה סעודה שלו ולא של אחרים. והוא כמו תמיד, יצא ובטנו ריקה. איש לא ביקש ממנו להצטרף. שנים נשא עימו את ריח הלחמניות הטריות. את ריח הדגים.
הגבאי נשאר אותו גבאי, והאזכרות נשארו אותן אזכרות, אבל הוא כבר לא נשאר לשבת גם אם מבקשים ממנו. זו לא חכמה לבקש ממישהו שבע להישאר.
בחצר בית הכנסת מוקמה ברזיה לנטילת ידיים, והוא, כמו הילדים האחרים ממגרש הכדורגל הסמוך, היו מדלגים מעל לחומה הנמוכה ומרווים את צימאונם. וכשהיו רואים מרחוק את רב בית הכנסת עובר היו נעמדים ומחביאים את הכדור מאחורי גבם.
אוכל לא זורקים מעט לפני שהשבת עוזבת, והתיקים כבר ארוזים לנסיעה חזרה, נפגשים להם רופא עם נהג מונית, שרברב עם מורה. רב וחזן ובעל המכולת, כולם סביב שולחן סעודה שלישית, עם צלחת קטנה של חמוצים, וכוסיות עראק, שריחם נישא באוויר עד תפילת ההבדלה.
את שאריות האוכל משבת, היו הקשישים אוספים יפה לתוך שקיות ומפזרים אותם ברחבת החול הקטנה שנמצאת בסמוך לבית. אוכל לא זורקים, אלא נותנים לציפורים ולחתולים. חוץ מזה הסבירו לו לילד, שהחתולים שומרים עלינו שלא יבואו לכאן עכברים. ועל זה צריך לומר להם תודה. תודה היא מילה נדירה. ולא תמיד יודעים לומר אותה בכל השפות.
ובבלוקים האלו חסרי העמודים, עם מעקה מברזל חלוד אליו קשר את האופניים שלו, פתחו להם חלונות קטנים וצרים כדי לתת מעט אור במדרגות. ובחלוף השנים כבר לא שילמו הדיירים את החשמל, וכל אחד התקין לו מנורה קטנה מעל לדלת ביתו, והמפסק ממוקם בתוך הבית, ומשם שלטו על האור. ברצותם דלק וברצותם כבה. ולרגע קטן אחד מידי ערב, הקשישים הללו שהקימו מדינה, הקימו עיר פיתוח, הקימו משפחה, חזרו לשלוט בחייהם.
מטרים ספורים ממול לאותם בלוקים נמוכים וצבועים בכחול, הוקמו בניינים חדשים שגם הם נקראו בלוקים, אבל להם היה כבר מקלט, והבניין הוקם על עמודים בצבע אפור. נכנס פעם אחת לתוך המקלטים הללו וריח המחנק עם החשיכה הכבדה הבריחו אותו מהמקום. מנעול כבד שהניח אחד השכנים בישרו את הפיכתו של המקלט בבעלותו. מתחת לבניין בין העמודים, שיחקו הילדים בכדור. הנערים הגדולים יותר, שיחקו להם ברחבה הקטנה שבין הבלוקים. הופכים את גושי הבטון הגדולים שהציבה העירייה ולא ברור למה לשערים, ומתנהגים כאילו הם נמצאים במגרש הגדול שיש בטלוויזיה הקטנה והכבדה שבבית.
לא פעם התעופף לו הכדור אל על אל אחת ממרפסות הדיירים שובר איתו כמה תריסים חומים של פלסטיק. ילדי השכונה היו נעלמים בין רגע והשכן היה כועס וידענו שזהו סופו הברור של הכדור. סכין או מספרים שלחו את הכדור את המקום שאליו הלכו אבותיו וילדי השכונה יצאו להם לחפש משחקים אחרים. פעם אחת קיבל כדור רגל מתנה מבית הספר כי זכה בחידון, ולרגע אחד קטן הפך להיות כאחד מילדי השכונה. נבחר ראשון לקבוצה ואף זכה לטפיחות על השכם. טפיחה אחת זכורה לו מאחיו הגדול. טפיחה אחת שלא חזרה על עצמה יותר.
שלושים שנה וזכורה לו הפעם ההיא שתרנגולת אחת מסכנה נמצאה בידי אחד מילדי השכונה. ולא ידע כיצד הגיעה אליו ולמה נגזר עליה לעבור את הייסורים הללו. הנערים הגדולים יותר שניסו לבדוק כיצד ניתן להרוג אותה ולמכור אותה לאטליז הסמוך. והוא ילד כבן עשר ראה כיצד ארבעה מיתות בית דין מתקיימות בתרנגול הכפרות הזו. ולא ידע מה היה סופה, אך תמונתה תלויה על חוט מצווארה היא תמונה שלא עזבה אותו גם היום. גם לא התמונה של קליעי הכדורים בקיר הלבן, של חייל אחד שהמכות של אביו פצעו את נשמתו שנים אחר שנים. והוא ילד כבן עשר הרואה את ההמולה והניידות וחזר אל ביתו לישון מתחת לשמיכה הכבדה. מחכה שהתמונות שבמוחו ייעלמו ביחד עם השינה. שלושים שנה והם עדיין איתו.
כמו אותן זעקות שבר של השכנה מהקומה מעל שאיבדה את בעלה הצעיר מדום לב והותר אותה אם לחמישה ילדים קטנים. כמו אותן זעקות שבר שילאו את החלל כשזו מהבניין ממול נתבשרה שבעלה נהרג בתאונה מחרידה.
בבתים הקטנים שבבלוקים הללו, התמקמו משפחות צעירות יותר וצעירות פחות. משפחה של ארבעה ילדים קיבלה בית אחד, ומשפחה ברוכת ילדים (אז קראו להם מרובות ילדים) קיבלה שני בתים. זוג מבוגר שנפטר לבית עולמו, החזיר את הבית לעמידר, ו"החברה לשיכון עולים ומסכנים", החליטה לעשות מעשה טוב למען החברה, ולהקים שם ספרייה שתשרת בחינם את הילדים שגרים ממש ממול ל"שכונה הכחולה", שנקראה כך על שם צבעה.
לשם נרשם כילד בן שש, ואת הספר הראשון שלו השאיל שם. שוטט בין המדפים הספורים שהיו שם, ובוחר לו ספר ילדים עם כריכה גדולה ומעט דפים. רץ לביתו ויושב לקרוא אותו. חלפו כמה דקות ושוב חזר לספריה לבקש לו ספר אחר. הספרנית - אישה מטופחת בשיער צבוע, לא האמינה שדבר כזה יכול לקרות אצל ילדים שבאו מהבלוק שממול, והורתה לו לחזור לבית. "ספר אחד ליום! לא משאילים ספר פעמיים באותו יום" צוותה. הלך, ולא חזר מאז.
היו כאלו שעזבו את העיר והיו כאלו שפשוט נעלמו. במקום אלו שעזבו הגיעו אחרים. משפחות חד-הוריות ומשפחות קשות יום, עם רעש המוזיקה בחדר המדרגות בימי שישי שהתחלף במוזיקה עכשווית. חברי הילדות שלו כבר עזבו. ורק שמועות נשארו.
שמועות והוא. הוא מעולם לא עזב את השכונה. לא בגלל אהבתו אליה אלא כי פשוט לא היה לו לאן. לא אהבה אמתית כמו ששרים בשירים שמתנגנים מחוץ לחלון שלו. לא עבודה אמתית. עבודה כמו שרצו ההורים. כזו קבועה, עם מתנה בחגים ועמידה בתחנת האוטובוס עם מעיל דובון. רק מאבטח בגן ילדים. ילדים שהם לא שלו.
בגיל ארבעים, גר בקומה רביעית על עמודים, משכורת של ארבע אלף, ארבע כוסות קפה שחור ליום. מחכה לסעודה שלישית.
