ב-6.6.18 הודיע פרדסן, מר אברמוביץ, כי נתניהו צריך לפטר את רגב מהממשלה. רגב פה ורגב שם' הפעם בגלל ביטול המשחק נגד ארגנטינה. אברמוביץ' מפורסם למדי ועשה לו שם גנאי בגידולי האתרוגים המיוחדים שלו. זן-שרון הוא כמובן הגדול, הספוגי, הפופולרי והמניב שבהם. ולכן - אל תקחו את אברמוביץ, גם לא את כל הזנים שלו, כדגל-רציני או כמודל ערכי-מוסרי-מצפוני-חינוכי-הומני ומשהו בדומה, מלבד כלכלי. זה הפן הזוהר שבפרי באושים. הוא תגרן בשוק המציאות, מפריש מיצים ורעלים שאותם יש לפרש במשנה תורה וזהירות. בקיצור, הוא טוען שהמשחק נדחה בשל העברתו לירושלים בירת ישראל. אם המשחק היה מתקיים, לדעתו, בחיפה, ורגב לא הייתה מערבבת בין רגבי הכותל לרגבי הכרמל, המשחק היה מתקיים גם אם אליהו הנביא שחט שם כ-900 נביאי בעל-בית. המלים שלו: "אם המשחק היה בחיפה הוא היה מתקיים, רגב העמיסה על המשחק את עצמה ואת ה-BDS, את ירושלים, את הכותל ואת חגיגות ה-70...". נו, באמת, כזה גב רחב יש לאשה הזאת ביריחו וחברון?
כדי לרדת לעומק משמעות דברי הפרדסן, ראוי להזכיר לקהל הקוראים היכן אנו נמצאים היום. לדעתי מדובר במדינת ישראל, מדינה של יהודים, שזה עתה אמריקה הגדולה העבירה את שגרירותה, לכאורה, בשרירות-לב, לירושלים, למרות מחאות השמאל היהודי המתון והאנושי, הטוען כי טראמפ אינו שפוי והכדור המטורלל שלו עוד יתדרדר לרשת שלנו לפני תום המחצית השנייה ועמו כל איבת העולם החופשי ומוגריני. איבת העולם המוסלמי והלא חופשי ניתכה עלינו בעבר וגם זכינו לכמה מלחמות שחרור, עצמאות, ששת ימים וקיום. זה לא בשל היותכם אי-של דמוקרטיה בתוך ג'ונגל פרימיטיבי, טורפני ושונא להכעיס, מסביר לנו באהדה העולם החופשי באירופה עם הסולן אברמוביץ', זה בגלל החיידק היהודי שמכרסם אתכם.
ההסבר לכך שגם זנדברג פסלה במרץ את חנוכת השגרירות והחרימה את ירושלים במעמד החגיגי והמלהיב הזה, הינו פשוט להדהים וכבר פורסם בספרה של
שולמית הראבן ז"ל "תסמונת דולסיניאה" (כתר, 1981). התמצית ברורה ואני מבצע פה טוויסט קטן בעלילה: מהי התסמונת? "האדם מתנכר לחברה: תפיסת האדם את החברה כפונקציונלית ויחסית לצרכיו". העתקתי את זה אי-שם באינטרנט. בקיצור, מדובר בדון קישוט המתאר את 'הגברת הראשונה שלו', איכרה כפרית, בורה, גסה ומכוערת למכביר, אולי גם מטומטמת למחצה, כנסיכה שלמענה הגיבורים האבירים - עפים. כשמשרתו הנאמן סנשו מנסה לברר את כיווני התמרורים המסתובבים כטחנות רוח בראשו של האביר, הדון מסביר לו שהוא כמובן יודע מהו המצב לאמיתו, יודע מהי האמת, אבל מעדיף להתעלם רק כדי להמשיך במשחק. ממש כמו נביאי הבעל שניצבו חסרי אונים ברוח, מנסים בהבל-פה להדליק אש בקורבנות. כמו החמאס בעזה גם הם חופרים מנהרה אל המזבח, אבל זה כבר סיפור אחר... כלפי חוץ המשחק נמשך והם יעמדו על המגרש ויחטפו גידופים עד לשריקה המיוחלת. המשחק חשוב יותר מהחיים או שמא, המשחק - הוא החיים. למשחק נכנסנו כי קנינו כרטיס בכספנו, לחיים הגענו חסרי כל. בנוסף הצמדתי לתסמונת את הביטוי - בורות פלורליסטית - זה מצב פסיכולוגי בו למרות שהתנהגותו הפומבית של הפרט זהה להתנהגותם של האחרים סביבו, מאמין הפרט כי דעותיו ושיפוטיו שונים לחלוטין משלהם. כשמתבוננים ב'שמאל הישראלי' – רואים במראה דון קישוט שממשיך לטחון רוח לכל הכיוונים.
הגברת הראבן, סופרת ומסאית למופת, ממנחות אבני-היסוד של פינת השמאל הישראלי הציוני, המכובד, שהביא עלינו את אוסלו, מביאה קטע מדבריו של סנשו פנסה בספרו של סרוואנטס, בתרגומו של ביאליק: "יפתור נא לי אדוני את הפליאה הזאת: מה ראית כי הריבית לשלוח את שבויי חרבך... מתנות לדולסיניאה? הלא יש אשר ימצאוה סורקת פשתים או חובטת דגן בגורן, והיה בבואם להשתחוות לה, והיו הם בעיניה כמתעתעים, ואתה ומתנותיך תהיו לשחוק". כלומר, הטמטום חוגג פה בשני הכיוונים. הגברת יודעת שאינה גברת אלא בדיחה של מציאות קשה ו'השבויים' יודעים גם יודעים מי הוא האביר על הסוס ומה עושה האיכרה הגסה בגורן. כלומר, בעצם אין אשליות.
מוסיפה ואומרת הסופרת והמשוררת שלומית הראבן שסרוואנטס הדגול "...ידע היטב שדון קיחוטה נתון בעצם בשביה של תמונה כפולה, בו זמנית: מכאן – הידיעה הברורה שהבחורה מטובוסו היא בת איכרים בהחלט לא מלהיבה, אולי אפילו גסת רוח יותר מחברותיה; ומכאן – השכנוע שהוא משכנע את עצמו, רימוי עצמי מדעת שאכן מדובר בדולסיניאה האלוהית, מכל בנות אנוש ראויה יחידה לאהבתו". וזו למעשה תמצית המיץ של הווית השמאל החגיגי בארץ ישראל – וגם בספרד ובאירופה המערבית. שולמית הראבן היא ללא ספק כוהנת ראשית של השמאל הישראלי האותנטי והרלוונטי במדינה. לעומתה – אברמוביץ' הוא סמרטוטר מרופט המלקט לצרכיו שברי חרסים חסרי ערכים בפחי האשפה הציבוריים.
בבוקר (חמישי, 7.6.2018 ) הביע קריין בקול ישראל את דעתו שעלינו לפנות לדרום אפריקה כדי ללמוד שם את נושא הצרעת מאחר שארץ זו הוכתה בצרעת על-ידי כל העולם (עקב דבקותה באפרטהייד)... נו, באמת... לנו יש היסטוריה של יותר מאלפים שנות צרעת – אבל השמאל בתוכנו חושב שהיהודים לא למדו את הלקח הנכון הממשיך להתהוות ולהתפתח. השמאל חושב שהוא מנסה להרחיק אותנו מן האמת כדי שסוף-סוף נפסיק לחטוף מכות. אחת הסיסמאות המפרגנות שלנו – אל תהיו צודקים – תהיו חכמים. בתקופת התנ"ך לא היה חכם שאינו גם צודק. אולי גם את התנ"ך צריך להרחיק.
לא שנאת הערבים לישראל עד כדי הצהרות השמד מפי מנהיגי אירן קובעת את הלך הרוחות באזור הזה. לא זעקות החמס של שליט טורקיה
ארדואן קובעות את הטון. לא לחישות שפיפוני העפיפונים של חמאס על צעדת השיבה ליפו, צפת וחיפה מבעירים את פני הארץ, קובע הפרדסן המאתרג אברמוביץ'. גם לא איומי הרצח של ה-BDS העולמי וג'יבריל על בני משפחות שחקני נבחרת ארגנטינה הם שהביאו לניתוקם מהמשחק. רק רגב. אם תאשימו את רגב, הוא קובע, לא תצטרכו להאשים את העולם, האו"ם, אונרא, החמאס והאיסלאם. נוסחה כבירה, נפלאה ודולצינאית. בסופו של דבר ביטול המשחק השבית שמחה מעשרת אלפים צופים אבל הביא שפע שמחה לאיד לבתיהם של מאות אלפים מבני ישראל...
מוות בהריסה ואני אומר לכם: תראו איך מנהלים פה מדינה. אני יודע שרבים מכם בספק, חושבים (וגם מאמינים) שרק המשטרה שלנו על תקן לא-יוצלח, לא בודקת מצלמות ולא עושה את עבודתה כי היא מאמינה במוות בעריסה. לפתע כולנו מאמינים במשהו. ולכן אתם חושבים שזלזול, חוסר מקצועיות והתקשקשות היא תופעה ממש רחוקה שמאפיינת מדינה יד שלישית באפריקה או באמריקה הדרומית שמתחת לערימת בננות. קריין בקול ישראל מנסה ללמד אותנו 'על הבוקר' מהי צרעת בהשראה דרום אפריקנית... זה לא כך.
לדעתי אנחנו במקום שונה: בכל מקום שולטים בכיפה ערסיות, שרלטנות, פרטאץ', ישראבלופיות, שלומיאליות, חפיפניקיות, 'על הזין', חוסר-אכפתיות, אדישות, אטימות ואפילו חוסר עניין. הפקידים והמוכרים השקרניים בבנקים, בחברות הטלפונים, בתאגידי המים וכדומה – הם בסך-הכל הכספית המרוחה מאחורי הזכוכית שהופכת את המדינה כולה למראה ענקית. אז מה קורה פה באמת? בניגוד לכל התשובות המלומדות – מתרחש פה נס אדיר. הנס הזה החל בתחילת המאה ה-20 והוא ממשיך, עדין, למרבה המזל. אם לא נירתם לתקן את המידות מיד, המציאות תבוא יום אחד ותכה אותנו. ברגע זה אני סבור שהרוב, כולל השמאל הציוני החברתי מתנהג בצורה אינפנטילית.
לא ראוי לסיים רשימה בנימה כה הרסנית ולכן אשנה כיוון. הנה הקטע של, אני מביא אותו מדברי הרב יוסף ריינמאן בספר "עם אחד שני עולמות" בהוצאת אריה ניר (2003): "...לפני שנים נערכה השוואה בין כתבי-יד קיימים של התנ"ך הנוצרי, שהועתקו על-ידי נזירים במשך מאות שנים. התגלו 150,000 וריאציות, מהן לפחות 400 השפיעו על משמעותו של הטקסט, וכחמישים יצרו הבדלי תוכן משמעותיים. ניתן להניח שהדבר לא נעשה במתכוון; זהו מרכיב טבעי של שגיאות העתקה תוצאת אלפי שנים של העתקות מייגעות חוזרות ונישנות בחדרי הכתיבה המאובקים במנזרים.
בניגוד מרשים לכך, בדיקה של ספרי תורה מכל העולם, מאירלנד עד סיביר ועד תימן המבודדת....העלתה רק 9 מקרים של הבדלי כתיב בני אות אחת. תשעה! ואף אחד מהם לא גרם להבדלי משמעות... חשבו על כך. הנזירים יושבים להם בביטחון ובשלווה בחדרי הכתיבה שלהם, מנסים לדייק ולשמור על נאמנות למקור, שגודלו אינו אלה מחצית גודלה של התורה. ועדין הם יוצרים מעל מאה אלף וריאציות. ואותו זמן מצליחים אנו, היהודים הנרדפים והמדוכאים, שספריהם מוחרמים ונשרפים לעתים כה קרובות, לחזור ולהעתיק את המגילות שלנו בדייקנות כמעט מושלמת בקהילות מרוחקות ביותר שלא קיימו כל קשר זו עם זו... מה זה אומר על העם היהודי"?
האם זה אומר שצריך להיות נרדפים ומדוכאים כדי להצטיין?