ארגון רבני צהר החליט על הקמת
מערך כשרות ברוח צהר, כדי להרבות במזון כשר לאפשר לבעלי עסקים רבים להצטרף
למהפכה ולמכור מזון כשר. הוא הציב לו יעד להגיע ל-10% מבעלי עסקים שימכרו מזון בכשרות צהר בתוך שלוש שנים, כאשר לכל הפחות 50% מבעלי העסקים לא החזיקו קודם תעודת כשרות.
עוד מציין הארגון כי בפיקוח המזון הם מקפידים על רמת השגחה גבוהה. צוות המשגיחות והמשגיחים נבחר בקפידה רבה, לאחר שלמדו בהעמקה הן את הצד ההלכתי והן את הצד המעשי. לכל צוות משגיחים יש מפקח משגיחים המכין את רשימת המטלות הספציפיות לבית העסק. מערכת טכנולוגית ייחודית מונחה G.P.S מאפשרת בקרה אחר כל עבודת ההשגחה בפריסה ארצית.
הסגת גבול של הרב המקומי - כמו ניאוף אולם פגם מהותי ויסודי, שאיננו שייך לטיב ההשגחה אלא לעצם החדירה לתחום סמכותו של הרב המקומי או הרבנות המקומית. חז"ל רואים בפעולה זו שוות ערך לניאוף (לא פחות מזה). כך פוסק התלמוד: "דרש רב אחא ברבי חנינא: מאי דכתיב (יחזקאל י"ח)... 'ואת
אשת רעהו לא טמא' - שלא ירד לאומנות חבירו" (תלמוד בבלי סנהדרין פא.).
ו"אומנות" איננה מתיחסת רק לבעלי אומנויות אלא לכל תפקיד צבורי, כולל רב מקומי (מרא דאתרא) כולל המשמשים בקודש משמו, כפי שפסק החת"ם סופר: "בזמן הזה שמקבלים רב ועוקר דירתו ממקומו ובא לכאן וקוצבים לו שכירתו כמו שמשכירים פועל ואליו הוא נושא נפשו ונפשות ביתו ובתוך אותו הקצבה הוא שכרו... א"כ
פשוט שהבא בגבולו לא טוב עושה בעמיו וגרע מיורד לאומנות חברו... כבר זכה זה הרב בכל רווחא דעבידי דאתי בגבולו ואסור ממש לשום אדם לפקוח פרנסתו בזה והרי זה
כגוזל ממש ודבר זה פשוט מאוד ואין ראוי להאריך (שו"ת חתם סופר חלק ב סימן רל). ולפלא שדבר על כך פשוט לא נהיר לצהר.
מוסיף על כך בעל ערוך השולחן, "וכבר כתבו גדולי עולם שעכשיו המנהג שכל שיש רב בעיר אסור לאחר לבא בעיר ולהתיישב שמה והיא
הסגת גבול וגזל גמור... שלא ראינו מימינו מנהג זה אלא אנשי העיר בוחרים להם רב פלוני להורות ולדון. ...פשיטא ופשיטא
שכל הבא להשיג גבולו הוה גזלן גמור... (ערוך השולחן יו"ד הלכות תלמוד תורה סי' רמה סע' כט).
קרוב לבוא לידי שגיאה יתר על כן חז"ל מכנים תופעה זו של השגת גבולו של רב המקום
כחוצפה, "אמר אביי, האי מילתא דאמור רבנן: אפילו ביעתא בכותחא (שאלה הלכתית הפשוטה ביותר) לא לישרי איניש במקום רביה (אסור לשום אדם להתיר במקום רבו), לא
משום דמיחזי כאפקירותא (לא משום שזה נראה כחוצפה),
אלא משום דלא מסתייעא מילתא למימרא (משום שאין סיוע מן השמים להורות כהלכה), דהא אנא הוה גמירנא ליה להא דרב ושמואל, אפי' הכי לא מסתייעא לי מילתא למימר. (שהרי אני למדתי את ההלכה שפסקו רב ושמואל, וטעיתי בהלכה ופסקתי בניגוד להם,
כי לא הסתייע לי מן השמים). וכל זאת למה? כי פסקתי במקום בו יש "מרא דאתרא" (רב יוסף) ונכנסתי בגבולו. (תלמוד בבלי כתובות ס.-ס:).
מסיק מכך רבינו מנחם המאירי: "לעולם אל יורה אדם במקום רבו אפילו היה הרב מוחל על כבודו והוא שאמרו כאן הא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה לאו משום דמיחזי כאפקירותא ופירשו בו עד שאם ימחול הרב על כבודו יהא רשאי בכך אלא משום דלא מיסתייעא מילתא ומעתה אפילו מחל הרב על כבודו או נתן לו רשות דרך כלל להורות שלא בפניו כדרך שנראה שהרשה רב יוסף את אביי בכך שאין כאן עוד אפקירותא
אין ראוי לעשות כן שהדבר קרוב לבא לידי שגיאה: "(בית הבחירה למאירי כתובות ס:). ורבינו הרא"ש מוסיף שלא שמא יטעה אלא "
דודאי יטעה" (תוספות הרא"ש כתובות ס:) ובוודאי יבוא לידי שגיאה.
חוצפה לא הותרה בציבור פסיקת הלכה, או השגחה על תהליכי ייצור מזון, או עריכת חופות, איננה פעולה טכנית - זו לא "חוות דעת מומחים",
אלא דבר ה' ("דבר ה' - זו הלכה"). השגת גבולו של מי שממונה על דבר ה', איננה רק חוצפה כלפי ה"מרא דאתרא", אלא גם מרידה בקב"ה - בנותן התורה, שמביאה בוודאות לטעות מובנית בהסקת המסקנות ההלכתיות,
והכשלת הרבים, כפי שמעיד אביי. לכן לא ההקפדה על רמת השגחה גבוהה, לא על צוות המשגיחות והמשגיחים מדובר כאן, אלא על חוסר "מורא רב", שנובע מחוסר "מורא שמים" - שבבסיסו עומדת החוצפה של צהר.
וזה שחצופים אחרים עושים "
אפקירותא" כלפי רבנים מקומיים ורבנויות מקומיות, איננה מתירה איסור זה, שהרי
מעולם לא שמענו ש"חוצפה הותרה בציבור". טוב יעשו בצוהר אם ישלבו ב-GPS שלהם גם את הקב"ה, ויחשבו מסלול מחדש.
