עיתונאי המסרב לגלות מקור חסוי למרות שהוא נדרש כך בחוק העיתונאים בן ציון ציטרין ויפעת נבו פרסמו לפני כ-30 שנה כתבה על עורכי דין מסוימים. בית הדין של לשכת עורכי הדין קרא לעיתונאים לעדות על-פי חוק לשכת עורכי הדין. מטרת העדות הייתה להגיע למקורות המידע של אותה כתבה, בחשד שהכתבה היוותה גם פרסומת לאותם עורכי דין (פרסומת, אשר לפחות אז, הייתה אסורה). העיתונאים סירבו בטענת חיסיון עיתונאי, ונקנסו, ובית המשפט העליון בראשות השופט שמגר (בהליך ערעור) קיבל את עמדת העיתונאים.
השופט קבע שם ואמר (בין היתר): "ההגנה על מקורות המידע, הדרושה לצורך ביצוע התפקיד העיתונאי, לרבות ההגנה על כיבוד יחסי האמון אשר על יסודם נמסר מידע תמורת הבטחה שהמקור לא יתגלה, היא בגדר אינטרס של הציבור ולא עניינו הפארטיקולארי של העיתון או של העיתונאי הנוגעים בדבר".
בפסק הדין גם נקבעו 3 קריטריונים המגדירים את הגבול, ורק אם מתקיימים כולם יחדיו ניתן יהיה לחייב את העיתונאי לחשוף מקורותיו והם (מויקיפדיה):
1. האם שאלת זהות המקור היא רלוונטית;
2. האם מדובר בנסיבות חמורות (למשל של פשע חמור או הפרה קשה של הסדר הציבורי) ובנושא חיוני ובעל חשיבות בנושא מהותי עד כדי כך שעל חופש העיתונות לסגת לטובת עשיית משפט צדק בנושא;
3. האם חשיפת המקור מתחייבת כדי לדון במקרה הקונקרטי.
בית המשפט העליון ביטל את הקנסות שהשית בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין על העיתונאים ה"סרבנים", והצדיק את סירובם לחשוף את מקורותיהם בנימוק של חיסיון עיתונאי.
עיתונאי המגלה מיוזמתו ובכוונה את מקורותיו החסויים בדרך כלל עיתונאי לא יגלה מיוזמת ובכוונה ואת מקורותיו החסויים וזאת מכמה סיבות:
- סודיות המקורות מבטיחה במידה רב את בלעדיות המקורות, ועיתונאי עם מקורות בלעדיים מעלה את ערכו כעיתונאי.
- עיתונאי שיחשוף את מקורותיו החסויים ישרוף אותם באותו רגע, כך שעם החשיפה הוא ינסר את הענף עליו הוא יושב.
- מדובר בעבירה אתית חמורה. תקנון האתיקה של מועצת העיתונות קובע במפורש "לא יגלו עיתון ועיתונאי מידע שנמסר להם בתנאי שיישאר חסוי ולא יחשפו זהותו של מקור חסוי אלא בהסכמתו של המקור".
עיתונאי החושף מקור ששיקר כאשר מקור משקר לעיתונאי הרי שכלל החיסיון הוא הרבה פחות מובהק ונוצרת התנגשות של ערכים בין זכות הציבור לדעת את האמת מחד-גיסא, והגנה על מקור מאידך.
נושא זה עלה בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות בעניינו של העיתונאי אבירם זינו, ושם נקבע פה אחד, שעל עיתונאי חל איסור לחשוף את מקורותיו אפילו אם אותם מקורות העבירו לעיתונאי מידע שקרי.
קובע חבר ההרכב משה רונן בפסק הדין (לאחר שהציג את השיקולים משני צדי המטבע: "החיסיון קיים גם כאשר המקור החסוי מטעה את העיתונאי בטעות או בכוונה. מטרת החיסיון איננה רק להגן על המקור החסוי הנוכחי אלא להבטיח את חופש זרימת המידע לציבור, כלומר לשכנע את המקורות החסויים העתידיים כי גילוי מידע לציבור באמצעות העיתונות לא יפגע בהם".
סיכום חברה דמוקרטית מייחסת משנה חשיבות ל
חופש הביטוי, ולכן היא מעניקה לעיתונאים ולמקורותיהם החסויים הגנה מפני גילוי אלא במקרים של צרכי קיצון.
וכרגיל כל זכות מביאה חובות בצידה, העובדה שהחברה משחררת עיתונאים מחובת גילוי מקורות חסויים שלהם, אפילו שהגלוי נדרש על-פי חוק, מחייבת את העיתונאים להיות זהירים שבעתיים בגילוי מקורותיהם.
אם עיתונאי יחשוף מקורותיו הוא לא יוכל להסתתר תחת נימוק של "מקור שקרי", כי עם כל הדילמה וכל הכאב של הגנה על בכירים הפוגעים בציבור בשקריהם, הרי שאינטרס הציבורי שבשמירת חסיונם של המקורות, חזק יותר.
