לסיפורי הקצר על משטרת בוורלי הילס היה מוסר השכל: כל אחד מתנער מאחריות, "לא ידעתי" היא תשובה אחת, וכסת"ח ("כיסוי תחת" בעגה מדוברת) היא תשובה רווחת בהרבה. בעוד בזבזתי אני את זמני בנסיון נואש לעניין אנשים לעשות את עבודתם, הם את משכורותיהם קיבלו, וימשיכו לקבל כמו גם את ההטבות הנלוות. לא משנה מה הם עושים - לטוב או לרע, פעילות שוטפת או ישיבה בחיבוק ידים - הם עוד יטפחו לעצמם על השכם בעידוד עצמי: כמה קשה הם עובדים!
אין הדבר אופיני לגוף אחד בלבד. הדבר נכון לגבי הגוף האמון על חלוקת כספי הגרמנים לניצולי השואה. הניצולים מתים בחוסר כל, לפעמים על סף רעב ועוני משוועים, בעוד העובדים החרוצים לא הגיעו עדיין לשנתון של אותם ניצולים.
הדבר נכון בעיקר לגבי עסקנים פוליטיים ואנשים שעבודתם היא לכל החיים. לדוגמה, עובדי משרד החוץ הישראלי, המסכנים מסכנים (לדעתם) את חייהם, ואף דרשו להשוות את תנאיהם לאלו של המשרתים במוסד, בשב"כ ובשאר זרועות הביטחון, אולי אפילו בכור או במכון הביולוגי. יקרה מה שיקרה, הם מחוסנים. תפרוץ מגפת החרם, תחת אפיהם ממש, הדבר לא באחריותם ואינו תוצאה של אוזלת ידיהם. אילו רק היו מקצים להם את תקציבי הענק שמשרד ממשלתי אחר קיבל, הרי לא הייתה (לכאורה) כזו מגיפה, המסכנת חיי אנשים ממש.
מרגיזים באותה מידה, אך שנזקם פחות מהותי, הם עובדי עיריות למיניהם. הם מועילים להגיע למשרד הממוזג, בשעה הנוחה להם. הם מתחילים להתכונן לעזוב עוד טרם השעון מורה את השעה היעודה, מגיעות להם לפי חוק הפסקות שתיה קלה וחמה, ארוחות בוקר וצהרים ואחר צהריים, ומנוחה קצרה לאחר כל ארוחה, וכיון שקבלת קהל קשה ומאתגרת במיוחד, חייבים להתאושש גם ממנה ולמזער ככל הניתן את מספר האנשים הזוכים לטיפול.
הנה האחראים על גינון עירוני. לעצים הם היו מגיעים פעם בשמונה שנים, שהתמתחו והפכו ל-15 ומיד ל-20 ומשם לאין-קץ, פשוט אין צורך לגזום בשוטף, אלא אם כן עץ נופל מרוב כובד או בשל תנאי מזג האויר וחוסם את הדרך או גורם לנזק רב. למעט מקרים אלו, מדוע לצאת מהמשרד הממוזג? מדוע להתאמץ? יושבים להם והודפים את פניות הציבור ותלונות הקהל. "אין תקציב", "האשמה היא של מועצת העיר", וכיוצא בזה תרוצים שונים ומשונים. שעות הם יושבים על הטלפון, במקום לצאת לשטח ולעשות את עבודתם. הם את משכורתם והפנסיה יקבלו, לכל החיים, בעוד לרבים מאתנו, המשלמים את משכורותיהם, אין ולא הייתה פנסיה.
זוכר אני לטובה את משרד הקליטה והעלייה, בסניף העיר רחובות, עת עולה חדש הגיע בתקופת החגים. העולה יכול היה לחכות, העובדים בחופשה (מאז השתנו הדברים, וישנם מתנדבים כמו גם מערך בעירייה ולא במשרד הקליטה, למנוע מקרים דומים מלשנות).
ניסית לשבת בתור לשלם את אגרת המים או המיסים העירוניים, או לפנות לעזרה (הצינורות חלודים ונוזלים, או הארנונה חויבה לא כראוי)? או לחכות להוציא מסמך מהטאבו? חייבים להתאזר בסבלנות, ולקחת יום חופשה שלם לסידורים, בתקווה שיום אחד יספיק. ביקור במשרד הרישוי להוצאת רישיון נהיגה או הארכתו? תור של שעות ויחס כה איום שנשארת צלקת מפחידה מלחזור על אותו ביקור.
הגדילו מכולם לעשות הבנקים, שהחליטו שהעובדים עסוקים מדי, ובכדי לראות אותם (אחרי ישיבה של שעות בתור) ... יש לשלם!
לפני שאני מצביע על הבנק (המאד רווחיים, על גבנו כולנו), הנה תעשיה אחרת - חברות תעופה. על הכל הם מחייבים - על הזמנת כיסא מראש, על הזמנת כיסא ליד המעבר או כיסא מועדף. חברות כמו אל על מפורסמות על כך שהן דחקו עוד ועוד כסאות ושורות בכדי להגדיל את ההכנסות (יסבלו הנוסעים, למי אכפת). טיסה מתאחרת או מתבטלת, לרוב "מזג האויר אחראי", אף פעם לא חברת התעופה. לא רק על מקומות ישיבה מחייבות הן, גם על תיק או מזוודה מהראשונה עד האחרונה. ישנן חברות תעופה שעושות יותר כסף על כבודה מאשר על כרטיסי הטיסה.
אך לפעמים, לצערנו בתדירות מאוד נמוכה, אנחנו נתקלים בגישה אחרת לגמרי, רעננה, מזכירה נשכחות, של שירות ואחריות, של דוגמה אישית ואכפתיות ורצון אמיתי לעשות מעל ומעבר. "ראש גדול" או מציאות של פעם? היום כולם בורחים מאחריות. לכולם מגיע הכל, שמישהו אחר ידאג או ישלם. היום כה קל להפנות אצבע מאשימה, רק אנחנו אף פעם לא אחראים לשום דבר (אלא אם כן הוא מסב לנו הנאה מיידית).
הגענו הלום, לתקופה בה התרבות הרווחת היא שהכל מגיע, ומה שלא מגיע לוקחים בכח. אין לאיש אחריות, חוץ מאשר ליהנות ולדאוג לעצמו. חבל שאף לא אחד שם עצמו בנעלי הזולת, במקומו של אותו אדם העומד מולו, וחושב, ולו רק לשניה, האם הייתי רוצה אני להיות שם, במקומו?
