בבוורלי הילס יושבים להם פילנטרופים ששמותיהם מתנוססים על גבי בניינים בכל האוניברסיטאות בישראל. גילפורד גלייזר ז"ל. דיק (ריצ׳רד) זיימן. מקס ווב. לרי פילד. סטיב וריטה אמרסון. כל שצריך לעשות הוא להסתכל על שמות בארץ, וקל לשייכם לתומכים מכאן. גם במוזאונים (ראו פול והרטה אמיר). עיר משופעת ביהודים, חלקם ניצולי שואה (ואלו למעט קומץ בודד כבר אינם בחיים), עבורם תמיכה בישראל הייתה ערך בעל חשיבות עליונה. האוניברסיטאות בארץ, כמו גם בתי החולים ואפילו הפילהרמונית או מוזאון ישראל, ייצגו את כל שלא יכול להלקח מאתנו - כפי שנלקחו-נקטפו-נרצחו שישה מיליונים מבני עמנו, מהם למעלה ממיליון ילדים - ידע, האישיות האמיתית, הערכית והמוח היהודי. המוח הממציא לנו פטנטים.
פעם יהודי ארה"ב היו ציונים. רבים מהם עלו ארצה והשתקעו בה, נהפכו לישראלים. אך רבים יותר נשארו, ועבורם הייתה חובה פשוטה: לתמוך במפעל הציוני. לא הם גאלו את האדמה. לא הם שרתו במילואים והקריבו את חייהם. לא הם שלחו את ילדיהם לחזית. אך הם עשו את כל הניתן לעזור ולתמוך, לממן ולבנות.
פאר היצירה היהודית, אותו מוח יהודי הלך ושגשג, על קרקע דשנה ופוריה - השממה שנגאלה, הביצות שיובשו, המדבר שהופרח - וראו כמה פרסי נובל נקצרו-נקטפו על-ידי פרופסורים באוניברסיטאות בארץ! השקעה בהחלט משתלמת, שכן היא ממשיכה להניב פירות; רק שאלו הפכו במאה הנוכחית פירות באושים.
כאן בארה"ב הדורות מתבוללים ומתרחקים וישראל כבר אינה מעניינת אותם. כרגע זו לא בעיה, שכן שרידיו של הדור שתמך עוד חיים, ולכל אחת מהאוניברסיטאות הישראליות (אולי למעט אריאל) למעלה מחצי מילארד דולר כאן בארה"ב, כסף המיועד ארצה, אך מוחזק פה (הנתונים נכונים ללפני מספר שנים, והסכומים העכשוויים ודאי גבוהים הרבה יותר). אך מה יקרה בעתיד, כשכסף עתידי לא יופנה מכאן לארץ?
בארץ התרחקו מקשיי הקמת המדינה ומהסכנה התמידית לעצם קיומנו. באוניברסיטאות בארץ קמה תנועה המובלת על-ידי פרופסורים ידועים המקדמת את ה"פוסט ציונות" ומכולם הגדילה לעשות אוניברסיטת בן-גוריון שבנגב. פרופסור ניב גורדון, דור שני, ראש מחלקה, כתב מאמר דעה שפורסם בלוס אנג׳לס טיימס ובו הוא קרא להחרים את ישראל, מוסדותיה, מוצריה ואנשיה.
שיווי משקל אך לא רק שם. באוניברסיטה העברית בירושלים הרשו עבודת מופת לתואר שני (מדוע חיילי צה"ל לא אונסים נשים "פלשתיניות"). באוניברסיטת האפרטהייד תל אביב למד לדוקטורט (כך הוא טען) סטודנט בשם ברגותי, מקים תנועת החרם הבינלאומית. באוניברסיטת חיפה סרבו להניף את דגל ישראל.
כל זאת אפילו לא על קצה המזלג, והתגובה אחידה: "חופש אקדמי!" בשמו הכל מותר, בעיקר לנסר את הענף עליו יושבים מעל לתהום. ראשי האוניברסיטאות מודעים לאשר קורה בהשגחתם אך טוענים ש"ידיהם כבולות" (כך לדוגמה פרופ׳
רבקה כרמי בביקור בלוס אנג׳לס בו היא סירבה להפגש אלא עם התורמים הגדולים ביותר, להסביר להם שאין ממש בקביעת הקריאה לחרם).
אנו מתנדנדים על חבל דק מאד, בקושי מצליחים לשמור על שיווי משקל. תנועת החרם צוברת תנועה, ולמרות שאין אנו מרגישים את המכות על בשרנו ממש (מבחינה עסקית או אפילו אקדמית), השנאה כלפי היהודים והישראלים כולם - אלו התומכים בחרם, אלו המתנדנדים ואלו הפועלים נגדו - מרימה ראשה וכבר הרקיעה שחקים. לא רחוק היום וכולנו ללא יוצא מן הכלל נרגיש את המשמעות האמיתית של מה שקורה.
הזדרזו האוניברסיטות והוציאו מכתבים לתומכיהן עד כמה הן נאבקות בתנועת החרם. כשאני קורא את אותם מכתבים שאספתי לי לאוסף נפלא והזוי ביותר, אני מבחין בתחרות שעיקרה מי עושה יותר להלחם בתנועת החרם. כמובן הכל מס שפתיים ותו לא, הלא התנועה צמחה לה באוניברסיטת תל אביב, הקרקע הוכשרה באוניברסיטת בן-גוריון, והאוניברסיטה העברית כמו גם בת דודה מהכפר, אוניברסיטת חיפה, לא ישבו בחיבוק ידים. בטכניון ובמכון קצת יותר מרוכזים במדעים המדויקים, וההגיון הבריא עדין שולט.
כמה אני מתמוגג, איך האוניברסיטאות "נלחמות" בחרוף נפש עז בתנועת החרם. רק שאז מוגנב לאוזני שבאוניברסיטת תל אביב הוחלט שלא לנגן את המנון מדינת ישראל בטקס סיום, שמא יעלבו להם סטודנטים ערבים-ישראלים (אין בעיה שסטודנטים יהודים-ישראלים יעלבו אם לא ינגנו את ההמנון הלאומי), זאת לאחר שלפני מספר חודשים קראו שם לאינתיפאדה ולאחרונה ביטלה פרופסורית את השיעורים לאות הזדהות עם העזתים הנטבחים על-ידי חיילי צה"ל בהנאה.
פעילות עויינת איתן מאיר, האחראי על יחסי חוץ של ארגון "אם תרצו" מרחיב על שתי דוגמאות מני רבות: "בדצמבר שעבר, סטודנטים באוניברסיטת ת"א קראו בגלוי לאינתיפאדה ולאלימות ברחבי הקמפוס. לא ננקטו צעדים נגד הסטודנטים.
[הסרטון בן שתי הדקות פשוט מפחיד. עוד יותר מפחיד לחשוב שהמדובר בהפגנה בתוך מדינת ישראל. הכי מפחיד הוא כשמבינים שלמרות שיש הבדל בין "חופש דיבור" ל"דיבור שנאה" אין הדבר מיושם בארץ. בארה"ב, לעומת זאת, ההבדל הובהר בחוק וקיימים חסמים לגבי "חופש דיבור." מסתבר שלא הכל מותר].
"לאחרונה, לאחר ההתפרעויות שהובלו על-ידי חמאס בגבול עזה, פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב שלחה את ההודעה הבאה לסטודנטים שלה: "׳מתוך כבוד לפלשתינים שנטבחו בעזה אתמול, אני מכבדת את הקריאה לשביתה כללית מחר (יום רביעי): שיעורים ושעות קבלה מבוטלים.׳ "למרות למעלה מ-500 תלונות שנשלחו לנשיא האוניברסיטה על-ידי סטודנטים, הוא לא ענה עדין".
מי שעוקב אחר עבודת הארגון אם תרצו יחשף לפעילות העוינת המתקיימת באוניברסיטאות בארץ, בידיעת ובחוסר תגובת ראשי האוניברסיטאות. כך מיוצאת לה השנאה מציון, ממעוזי האקדמיה, וכך מוצאים עצמם התורמים הגדולים בחו"ל בברוך (מיידיש - הסתבכות, תקלה) - נכדיהם שעתה באוניברסיטאות ברחבי ארה"ב נתקלים בשנאה ובפעילות גלויה נגדם.
אותם נכדים, נציגי דור ההמשך, מחביאים כל סממן יהודי ומתנכרים לכל קשר עם ישראל. הריחוק הולך וגובר עם הפעילות נגדנו. להודות שאתה יהודי או תומך ישראל, או שמשפחתך עושה משהו בהקשר עם ישראל שאינו להפגין ולהחרים, פרושו נידוי ולעיתים גם סכנה לגוף ולנפש, כמו גם כישלון בכתות בהן הפרופסורים או המנחים פועלים נגד ישראל.
דמי כניסה הס מלהזכיר, החבא את יהדותך. כך זה מתחיל. משם זה ממשיך בשטיפת מוח, שמתרגמת לשנאה. ומשם אנחנו מפסידים דור שלם, ואחריו כבר לא יהיו.
התופעה שתארתי אינה יוצאת דופן. היא כה מוחשית, והאפקט של תורמים מודאגים הוא כה גדול, שאין איש או אישה, גוף או כינוס שאינם מצהירים בריש גלי שהם מתנגדים לתנועת החרם ופועלים נגדה. במילים אך לא במעשים, כמעט כמו דמי כניסה שאתה משלשל ושוכח שבכלל אמרת דבר כזה.
התופעה תקפה לא רק בקרב סטודנטים בני טפש-עשרה. היא נכונה גם לגבי אמריקנים יהודים הנחשפים לשונאינו. אחד מעשירי בוורלי הילס שמכר את חברתו לדיסני עבור חצי מילארד דולר (החלק שלו בחברה, החברה עצמה שווה הייתה הרבה יותר) היה בדבוס והמשיך משם עם חבריו החדשים לירדן. יצא שהוא היה בירדן עת ישראל נאלצה להכנס כניסה קרקעית לעזה. מאותו זמן, כתוצאה משטיפת המוח וחוסר עמוד השדרה של אותו בחור, שנקרא לו ג׳וש, ג׳וש הפך לאחד משונאי ישראל והמממנים העיקריים של הקרן לישראל החדשה וגופים קיצוניים אחרים הקוראים בגלוי להחרים את ישראל ולפעול נגדה.
מחוץ לארץ התבוללות, איבוד דור ההמשך. בארץ פנימה טוב מדי, אז מחפשים ריגושים, ובראש ובראשונה - "פוסט ציונות" יריקה לבור ממנה אנו שותים, ניסור הענף עליו אנו יושבים, שנאה עצמית פורצת כל גבולות.
חייבים אנו להסתכל קדימה. אין אנו כל יכולים, ואין האמצעים בידינו בלתי נדלים, גם אם נמכרו כמה חברות ישראליות במילארדי דולרים. אנחנו ארץ קטנטנה עם תושבים בה מעט. כלל היהודים בעולם - להם (לנו) מדינה אחת - לא עולה מספרם (מספרנו) על חמישה עשר מיליון. עדין אנחנו מקבלים סיוע כספי וצבאי מדי שנה מארה"ב, ואין אנו מסוגלים לנתק את עצמנו מתלות זו, כה ממכרת היא. מה יקרה כשיתחילו להחרים בצורה אפקטיבית את הסחורות והטכנולוגיה והפיתוחים הישראלים? איפה נמצא עצמנו אז?
והחשוב מכל, לפני שאנו מצביעים לעבר מה שקורה באוניברסיטאות בחו"ל, אולי מן הראוי שנערוך בדק בית? נמצא שהכל מתחיל בארץ, ואם בארץ מותר, מדוע לא בחו"ל?
