פרשת השבוע פותחת בפסוק (במדבר טז): [א] וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת--בְּנֵי רְאוּבֵן. [ב] וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה... והטענה שלהם היא: ...רַב-לָכֶם--כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'. את הפתיחה מתרגם אונקלוס: וְאִתְפְּלֵג קרח, כלומר את המלה וַיִּקַּח הוא מתרגם וְאִתְפְּלֵג, לשון פילוג, מחלוקת. ולכאורה זה מוזר, כי בדרך כלל התרגום של וַיִּקַּח הוא וּנְסִיב, שפירושו לקח, ומדוע כאן משנה התרגום מהמשמעות הרגילה? אלא שקרח התייחס אל המחלוקת לא כדרך לבירור האמת אלא כאל עניין אידיאולוגי, טען שזו דרך החיים הרצויה. מחלוקת לשם בירור האמת היא מחלוקת הלל ושמאי, מחלוקת לשם מחלוקת זו מחלוקת קרח ועדתו (על-פי אבות ה, יז).
אצל עדת קרח היו כל המאפיינים המוכרים לנו היטב מההווי הפוליטי אצלנו, החל מצירוף אקראי של בעלי עניין סביב רעיון מסוים, צירוף שיוצר מפלגה, ועד לערעור תמידי או מזדמן על מעמדו של המנהיג המכהן באותה עת. כך גם היה אצל אנשי קרח, לכל אחד היו האינטרסים האישיים שלו, שלא בהכרח חפפו לאלה של שותפיו, וההתאגדות שלהם נועדה לאפשר את מימוש האינטרסים. והסכנה היותר גדולה היא בכך שאנשים תמימים, רוב מוחלט של העם באותה עת, מתפתה למילים היפות של קרח ועדתו בעלי המחלוקת ומאמין כי את טובתו הם דורשים. אין לו שום דרך לדעת ולהבין כי הדרך הזאת מובילה לאבדון של בעלי המחלוקת וכי הוא עלול להיגרר לשם ביחד אתם.
לכאורה נראה שברגע הראשון משה לא הבין שהרעיון של קרח הוא מחלוקת לשם מחלוקת, לכן הוא מנסה לפייס אותם. עד שהתבררה לו האמת. זה קרה כאשר התברר שקרח מצליח: [יט] וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת-כָּל-הָעֵדָה, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד... כולם עם קרח ומשה נשאר לבד. ואז ה' מתערב: ...וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֶל-כָּל-הָעֵדָה. והוא אומר למשה ואהרן: [כא] הִבָּדְלוּ, מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת; וַאֲכַלֶּה אֹתָם, כְּרָגַע. כאן כבר הבין משה, הוא ראה את הסכנה הגדולה שקרח מביא על העם והתפלל אל ה' בטענה שרק את החוטאים יש להעניש, שאין להתייחס באותה חומרה לאנשים תמימים שהוכשלו על-ידי בעלי עניין כמו לבעלי העניין עצמם. הקב"ה מקבל את דבריו ומורה לו להפריד בין העם ובין בעלי המחלוקת:
מחלוקת כדרך חיים [כד] דַּבֵּר אֶל-הָעֵדָה, לֵאמֹר: הֵעָלוּ, מִסָּבִיב, לְמִשְׁכַּן-קֹרַח, דָּתָן וַאֲבִירָם. משה מורה לעם להתרחק מקרח ומאנשיו ואפילו ברכושם לא לגעת כי זה מסוכן. הוא מודיע לכולם שמיד יקרה משהו קיצוני ביותר, רעידת אדמה מקומית והאדמה תבלע את קרח ועדתו: [לא] וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ, לְדַבֵּר, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. [לב] וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. [לג] וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים--שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. הצופים במחזה נבהלו מאוד וברחו: [לד] וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם--נָסוּ לְקֹלָם: כִּי אָמְרוּ, פֶּן-תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ. ונשאלת השאלה, מילא שקרח ועדתו נענשו, אבל מדוע זה היה צריך להיות בכזאת פרהסיה?
העונש הפומבי של קרח ועדתו נועד להבהיר לכולם באופן חד-משמעי, שלא ישאר מקום לספק: פלגנות מובילה לחורבן. חז"ל שואלים ומובא ברש"י: וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זו? מה חשב קרח, מהו השורש הרעיוני של מחלוקת כדרך חיים? בחסידות מבואר שהייתה לו טענה: מכיוון שהקב"ה יצר הפרדה בין רוחניות לגשמיות ואותנו הציב בעולם של חיים גשמיים, המסקנה היא שהגשמיות היא העיקר, שרוחניות היא עניין פרטי של כל אחד, ירצה - ידבק ברוחניות, לא ירצה - שיהנה מהגשמיות. משה הסביר לו שההפרדה אינה מוחלטת ושהתכלית של ההפרדה לכאורה היא ליצור עבורנו את האפשרות להתעלות בקדושה על-ידי שנחבר ונעלה את הגשמיות אל הרוחניות.
ועד היום זהו שורש המחלוקת, ההפרדה לכאורה בין הרוחניות לגשמיות. ובדור שלנו זה הגיע להקצנה שספק אם הייתה כמוה בעם ישראל. אולי כן, אבל לא הייתה תקשורת כזאת מהירה ואנשים גם נטו להצניע כל מיני תופעות חריגות. כיום, ההנאות הגשמיות, גם הירודות ביותר, מוחצנות בגאווה גדולה כאילו זה העיקר שעבורו חיים, ליהנות כל עוד יכולים. ואין צורך להביא ראיות על כך שזה מוביל לחורבן, הרי ההולכים בדרך זו אינם מולידים ואין להם המשך. מבחינתם הם האחרונים, אלה שמכבים את האור בעולם. והם מתקבלים ברצון כי הנחת היסוד של קרח - מחלוקת כדרך חיים - מקובלת פה על כל המערכת. ב"ה שמחוץ למערכת יש אנשים שפויים שדוחים את דרכו של קרח והולכים בדרכו של משה.
