"אפס סובלנות עם הגירה בלתי חוקית" איננה חוק בארצות הברית. היא מדיניות מוצהרת של משרד המשפטים. של האדמיניסטרציה. אדמיניסטרציה באמריקה היא מילה נרדפת לשלטון. בדמוקרטיה האמריקנית מוסמך הנשיא, בהנפה של אמירה שלטונית אחת, בלי קונגרס, בלי סנאט, בלי בית משפט גבוה לחוקה או כל בית משפט אחר, לבטל או לשנות מדיניות מוצהרת ולהורות על המוציאים לפועל לחדול.
על-פי ""אפס סובלנות עם הגירה בלתי חוקית" הפרידו שלטונות ארצות הברית בששת השבועות האחרונים בין הורים לבין 1,995 ילדיהם. הם כלאו את הילדים במתקני מאסר. אפילו סנטורים שרצו להיכנס ולראות בעיניהם מה מתרחש שם, לדבר, לשמוע, לא הורשו להיכנס. אפס סובלנות עם הגירה בלתי חוקית הפך לאפס סובלנות עם ערכי אנוש בסיסיים. לורה בוש, רעיית הנשיא בדימוס, כתבה בטור אורח ב'וושיננגטון פוסט' "אני מגבה את הצורך במדיניות שמירה ואכיפה על גבולותינו, אבל מדיניות אפס הסובלנות הזאת היא אכזרית. היא לא מוסרית. זה שובר את לבי". המסר הברור של האדמיניסטרציה הוא חד-משמעי. על מחפשי המקלט הלא חוקיים לדעת כי אם יגנבו את הגבול - יפרידו מהם את ילדיהם. הילדים הם אמצעי. הילדים הם מכשיר לאכיפה. הילדים הם הביטוי לאפס סובלנות עם המוסר עצמו.
ראוי להבין. מדיניות הגירה, בכל ארץ, בכל אומה, היא חובה אזרחית. אבל למן הרגע בו היא מוצאת לעצמה מצדקים מוסריים, הרואים באכיפה אורתודוקסית של 'עניי עירך קודמים', של קליטת זרים כפגיעה אתית בזכויות תושבי הקבע, בחובה ערכית להגן על האוכלוסייה מפני זרים - נפרצות חומות המוסר כולן, והפרדת ילדים מהוריהם כאמצעי הופך להיות מוסרי, מטרה, ואין בו שום אפס סובלנות עם האנושיות אלא רק אפס סובלנות עם הפרת החוק. שמירת המוסר גוררת עברה על החוק. זה לא אוטומטי. אבל זה בא בלי משים. זה הצעד המחכה בתור.
יש בארצות הברית בשתי המפלגות ובמצביעיהן קולות צלולים הדוחים את האכיפה של המדיניות המזוויעה הזאת. אבל יש לארצות הברית נשיא שיש לו "בייס", תשתית עמוקה של מצביעים שאינם רואים אלא מוסר של "אמריקה פירסט" כמוסר אוניברסאלי.
לא רק באמריקה יש "בייס" מעין זה. ילדים שלא חטאו, הם אסירי ה'בייס' האמריקני. יש בעולם הגדול עוד הרבה מאוד מאוד ילדים שלא חטאו. מה שקורה מעבר לים, צריך להפחיד אותם...
בושה! ציון אפס באנושיות!
