הַמְנוּחָה בַּהֲגִּיעַ בְּנֵי יִשְרָאֵל לִכְנַעַן
וְהַנַּחֲלָה כַּאֲשֶר יָשַׁב בָה עַמֶּנוּ קֶבֶע
שֶׁיֶּדְעוּ הַפּוֹלְשִׁים מֵעָרָב שׁוּר וְתֵימָן
זוֹ הַבְטָחַת ה' לְאַבְרָהָם בִּבְאֶר שֶׁבַע
מַסַּע עֶמֶּנו ּ בַּמִּדְבַר כְּבַר הִגִּיעַ לְקִצּוֹ
כִּי יִשְרָאֵל מְחֻשָּׁל וְּשָׁבֵעַ מִלְחֲמוֹת
וּכְבַר יוֹשֵׁב לוֹ יִשְׂרָאֵל בֶטַח בְּאַרְצוֹ
וְלֹא יַרְתִּיעוּהוּ שִׁלּוּחַ טִילִים וּלְהָבוֹת
וּבְדַּרְכּוֹ לְאַרְצוֹ נִלְחַם בְּעוֹג וְסִיחוֹן
וְיָרַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנוֹן לִגְבוּל עַמּוֹן
וְכָבַשׁ יִשְראֵל גָּם עֲרֵי מוֹאָב וְחֶשְבּוֹן
וּבְכוֹחוֹ יְמַגֵּר גָּם בְּנֵי עַוְלָה וּבְנֵי זָדוֹן
קפיצת דרך של שלושים ושמונה שנים
פרשת חֻקַּת מסיימת את מסעות ונדידת ישראל במדבר. שמתחלקים לשתי תקופות: האחת שנמשכה שנתיים ממועד היציאה ממצרים באותות ובמופתים על-ידי משה רבנו, עד פרשת
שלח לך, והשנייה שמשכה שלושים ושמונה שנים החל מ
שלח לך (הידועה בכינוי "פרשת המרגלים") עד פרשת חֻקת, כאן הגיע ישראל לגבולה המזרחי של ארץ כנען ונערך שם לכניסה אליה תוך כדי לחימה. למעשה אין בפרשת
חֻקַּת פרטים מפורטים על ההתרחשויות שהיו במשך שלושים ושמנת שנות הנדידה במדבר, פרט למות מרים שבעקבות זאת חָטָא העם והתלונן וכדרכו הוא התאונן ובְּחֻקַת נאמר:
ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן יְרֵחוֹ (כב/א). ובסוף המסעות האלה, חנו במדבר צִין ניתן לקבוע מקומו המשוער של צִן לפי התאור בפרשה שהוא נמצא בגבול מדבר סיני וכל שנאמר בעניין זה: ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין (צִן) וזה בחדש הראשון וישב העם בקדש (כ/א). רש"י קובע כי זה סוף הנדידה במדבר, לאחר שמתו כל אלה שנגזר עליהם למות לפני שלושים ושמונה שנים, בגלל חטא המרגלים כיון שלא היו מסגלים להלחם וּלְרִשְׁתָהּ. ניתן להם כינוי "
דור המדבר" כנוי זה ניתן
לכל אובדי דרך. משמעו כאן אנשי המדבר ממש אשר לא שרדו, נגזר על מולידיהם שלא יזכו להכנס לארץ כנען - זו ענישה, ורק צאצאיהם הגיעו לקדש וישבו שם. רש"י מפרש את משמעות המלים
כל העדה, ככונה לאלה ששרדו.
תחילת הסוף של שליחות משה
מרים מתה בקדש ובמותה גם חסרו המים לשתיה, רש"י אומר כי בזכות מרים היה מים לעדה במשך ארבעים שנות הנדידה.לא כהרגלם
ישראל שוב התלוננו וטענו נגד משה ואהרן לאמר:
ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם ...ולמה העליתֻנוּ מִמִצְרָיִם ....אל המקום הרע הזה (כ/ה). ובפרשה זו גם נענשים משה ואהרן, הפעם כי לאל עשו כמצות אלוהים
והכו על הסלע במקום
לדבר אליו. כפי הנראה נכנס בלבם ספק, אם בדברם אל הסלע אכן יצאו ממנו מים, לכן אמר להם הקב"ה:
יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל (כ/יב)
לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם (כ/יג). העִנש היה כבד כלשון ימינו ואיננו פרופורציונאלי לעברה, זאת למרות היות משה
נאמן ביתו של ה'. השאלה מדוע לא עשו כפי שצוה אותם והכו בסלע ולא דברמשה אליו. יש דעה האומרתת כי משה נהג כפי שעשה זאת בעבר. בשנתיים הראשונות מהיציאה ממצרים שם אמר אלוהים למשה:
הנני עֹמֵד לפניך שם על הצור בְּחֹרֶב וְהִכִּיתָ בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם" (שמות יז, ו). ענשם של משה ואהרן היה כבד בכל שלא יכנסו לארץ כנען עם העם והם ימותו מחוץ לגבולו ארץ כנען במדבר. התעוקה אצל משה גברה במות אחיו אהרן כפי שנסופר בפרשה זו:
וימת אהרן שם (בְּהֹר הָהָר)
בראש ההר (כ/כח). למדים מזה שימי האבל על המת בישראל הם
שלושים ימים. ועוד רבותינו רואים במות צדיקים כמו
אור שהאיר עולמו של ישראל וכבה. למרות זאת למדים אנו מפרשה זו, כי למרות גדולתם של המנהיגים משה ואהרן ומרים, תאור מיתתם היה קצר ביותר. במרים נאמר:
וַתָּמָת שם מרים ותקבר שם (כ/א). חמש מלים בלבד ובאהרן נאמרו חמש מלים:
וימת אהרן שם בראש ההר (כ/כח).
וגם במשה בבוא עתו למות נאמרו: וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על-פי ה'. והגדילה התורה לעשות, בְמָנְעָה מבני אדם להפך צדיק שמת כרוח המתקשרת עם האלוהים, לכן במות משה נאמר:
ולא ידע איש את קבורתו (מקום קבורתו) עד היום הזה (דברים לד/ה ). כדי שלא לעלות לקברו, כי הרי נצטוה ישראל כך:
לא תלמד לעשות כתועבת הגוים... ושואל אוב וידעוני ודֹרֵש אל המתים (דברים יח/ט-יא).
אין העדפה של מנהיג על פני אחרים והעם
התורה איננה מעדיפה מנהיג על פני בני עמו כולל משה רבנו גדול הנביאים וגדול המנהיגים שקמו לישראל בכל הדורות. מובא כאן מדרש תנחומא קדום שאומר בעניין זה כך:
אמר לו הקב"ה למשה: משה באיזה פנים אתה מבקש לבוא אל הארץ, שהרי נגזר על משה רבנו שלא יביא את ישראל לארץ כלומר שהוא יכנס. והרי משה רבנו מתחנן לבטל את רוע הגזרה שנאמר: ואתחנן אל ה'... אֶעְבְּרָה-נָא ואראה את הארת הטובה" (דברים ג/כג,כה), משל למה הדבר דומה, לרועה אחד שיצא לרעות צאנו של המלך וְנִשְבֵית הצאן. בקש הרועה ליכנס לִפְלטְרִין של מלך, אמר לו המלך: יאמרו שאתה הִשׁבְיִּתָ הצאן, (כלומר עשית בכונה כדי להכינס) אף כך אמר לו הקב"ה למשה: תהיה בצידם ותבא עמהם שנאמר: ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל (דברים לג/כא) ולכך נאמר:
לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם (כ/יב) מה משמעות דברים אלה, קשה להסבירם, אך ניתן לומר כי חטאו של משה לא היה כלל במעשה שעשה, אלא במה שעשה העם שהנהיג, כי לא ניתן לנתק גורלו של מנהיג מדור המדבר שהנהיג כיון שדור המדבר לא זכה להכנס לארץ, גם מנהיגומשה לא יכנס ולא נכנס, כי גורל המנהיג כגורל עמו כשם שקברניט אניה שטובעת לא נוטש את האניה עד רדצ כל הנוסעים ואם טובעים הוא טובע טתם זאת שלא הוא היה הגורם לאסון הטביעה. אצל משה היה זה דור
עקש ופתלתול (דברים לב/ה)
דור סורר ומורה שלא שמע לקול מנהיגו ולא רק פעם אחת מרד, כגון מרד (
קרח ועדתו) דור המדבר איננו מגיע לרמת עם מלוכד ומאוחד והמנהיג את העם שלא השכיל או לא הצליח להביאו לרמה ראויה בעיני האלוהים האחריות נופלת עליו.
טוֹב לִלְמוֹד מוּסָר הַשְׂכֵּל וְלֹא לְלַמֵּד עַל מַנְהִיג זְכוּת
שֶׁבִּפְקֻדּוֹתָיו נָשִׁים מְשַׁכֵּל אֵינֶנּוּ יָכוֹל לָסוּר מְאַחְרָיוּת
הַמַּנְהִיג עַמּוֹ בְּהַדְרַת עָם כְּמִי שֶעוֹמֵד בְּרֹאשׁ הַסֻּלָּם
יִשָּׂא אַחְרָיוּת עַל מַעֲשָׂיו כְּשֶׁיֵדַע שֶׁאֵינֶנּוּ מְעַל לכֻלָּם
הוּא כְּכֻלּם אָשֵׁם אוֹ חַף לֹא יָכוֹל לִרְחַץ בְּנִקְיוֹן כַּפָּיו
אָכֵן הָיוּ דְּבָרִים מְעוֹלָם גָּם מֹשֶׁה מַנְהִיג דָּגּול וָרָם
טָעָה בְשִׁקּוּל דַּעַת בַּבִצּוּעַ וּמָסַר כְּנִיסָה לִכְנַעַן לִיהוֹשֻׁעַ
הָבָה נְיַשֵּׁר דֶּרֶךְ לְלֹא חַת וְנִלְמַד לֶקַח מִפְּרָשַׁת חֻקַּת
כִי אֶצֶל אוֹיְבֵינוּ הַיְנוֹ הַךְ אֲנַחְנוּ הַשָּׂטָן וְהֶמָּה הַמַּלְאָךְ
כְּכֹל שֶׁנַּרְבֶה רִיב בְּיִשְׂרָאֵל כָּךָ שׂוֹנֵא יִשְרָאֵל בָּנוּ יִתְעַלֵל בַּל נוֹסִיף עוֹד אֵשׁ לַמְדּוּרָה וְלֹא נִתֵן לְהַפִּילֵנוּ בְּמַהֲמוּרָה
וְלָתֵת לָאוֹיֶב סִפּוּק וּתְאָוָה כְּבָאִמְרָה הַעֲמָמִית כִּכְתָּבָה
רָבִים הַחָמוֹרִים בֵּינֵיהֶם לְרַוְחַת הָרוֹכְבִים עֲלֵיהֶם
הפתגם בלשון המקור