האינטלקטואלים, הקומוניזם והעדר

אחת החידות הגדולות שמציבה בפנינו ההיסטוריה של המאה העשרים, היא חידת תמיכתם של כל כך הרבה אינטלקטואלים במערב, לפני מלחמת העולם השנייה, במשטר הקומוניסטי ברוסיה, תמיכה שרבים מהם המשיכו בה גם כשהעובדה שזהו משטר רצחני הייתה ברורה לכל מי שהתענין בנעשה שם, ולא התעקש לרמות את עצמו. ההיסטוריו איאן קרשו, שכתב ספרים על גרמניה ועל אירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים, מוביל אותנו למסקנה שגם הגרמנים, וגם האינטלקטואלים, הרגישו שעליהם לבחור בין הקומוניזם לבין הנאציזם/פשיזם. בגרמניה היה כבר נסיון הפיכה קומוניסטי של רוזה לוקסמבורג ושות', התנהלו שם קרבות רחוב, כולל הרוגים, בין הקומוניסטים לנאצים, ובבחירות האחרונות לפני עלייתו של היטלר לשלטון קיבלו הקומוניסטים 17%, והנאצים 33%. ואילו על האינטלקטואלים כותב קרשו כדלהלן (בשינויי עריכה בלתי משמעותיים): "הדבר החשוב ביותר היה האנטי-פשיזם. הקומוניזם ייצג דחייה של הגזענות, של ההיפר-לאומנות ושל המיליטריזם. אינטלקטואלים סלדו, רובם ככולם, מההסתערות של הנאציזם על כל הערכים הפרוגרסיביים ועל החרות התרבותית. ההתקפה של הנאציזם על עצם מהותן של האמונות ההומניסטיות, שבאה לידי ביטוי בולט ביותר ביחסו חסר הרחמים אל היהודים, לא השאירה בידי אינטלקטואלים רבים אלא ברירה אחת בלבד, אקסיומטית: לתמוך בקומוניזם הנתמך בידי הסובייטים, זה הכוח המחויב בלהט הגדול ביותר למאבק בפשיזם". אבל נשאלת השאלה הפשוטה: למה לא לתמוך בדמוקרטיה? מה רע באמריקה? מה רע באנגליה? תשובתו של קרשו היא (בשינויי עריכה קלים ובלתי משמעותיים): "כמעט בכל המחצית הראשונה של המאה העשרים היו האינטלקטואלים של אירופה מוטרדים ממצבה של החברה במשבר. אסון מלחמת העולם הראשונה העצים מאוד את התחושה שהעולם אינו רציונלי. נדמה שהחברה שוקעת בטרוף... תחושת הציביליזציה במשבר הייתה נחלת רבים. מספר חסידיה של הדמוקרטיה הליברלית בקרב האינטלקטואלים היה קטן מאי פעם. רובם פקפקו בסיכוי שהשינויים היסודיים הדרושים כדי לפתור את המשבר יבואו מהשיטה שלדעתם חוללה אותו." וכאן מגיע הקשר לדעותיהם של האינטלקטואלים בישראל היום: כשמתיאשים מהדמוקרטיה תומכים בשלטון עריצות. האינטלקטואלים של אז התיאשו מהדמוקרטיה, ותמכו בשלטון העריצות הסטליניסטי, והאינטלקטואלים בישראל היום התיאשו מהדמוקרטיה, שלדעתם מעלה לשלטון את נבחריו של עדר הבהמות המלחכות גש וגבב, ותומכים בשלטון העריצות של בית המשפט העליון. וההבדל בין אז לעכשיו הוא שאז באמת הייתה תחושה שהדמוקרטיה במשבר, וברבות מהמדינות הוחלף בשנות העשרים שלטון דמוקרטי בשלטון עריצות, ואילו היום בכל העולם המערבי שולטים ללא ערעור משטרים דמוקרטיים, ואין כל סיבה לפקפק בהצלחתה של הדמוקרטיה. לכן מספרים לעצמם האינטלקטואלים בישראל היום שהם בעצם נלחמים בפשיזם. אם ניקח את דבריו של קרשו: "הדבר החשוב ביותר היה האנטי-פשיזם. הקומוניזם ייצג דחייה של הגזענות, של ההיפר-לאומנות ושל המיליטריזם", ונחליף את המילים "הקומוניזם ייצג" במילים "בית המשפט העליון מייצג", נקבל בדיוק את הדברים שמספרים לעצמם האינטלקטואלים בישראל היום. "תחת שלטון הימין נגוז ונשכח החזון הציוני האוטופיסטי נוסח אלטנוילנד של הרצל. ... את מקומה של האוטופיה הציונית הישנה תפסה אוטופיה חדשה ... זוהי אוטופיה לאומנית-דתית פרטיקולרית ובדלנית ... תחושת הקטסטרופה הפרנואידית, המועצמת, ביחד עם האוטופיה המשיחית המסתגרת, הולידו לנו פשיזם ישראלי יהודי לאומי דתי. ... מיליוני ישראלים שטופי מוח ... מאמינים אמונה מלאה שינצחו גם במלחמה הזאת בזכות עליונות הגזע היהודי". באמת נדיר למצוא מי שידבר על "עליונות הגזע היהודי" כמו ד"ר אורית קמיר, אבל עדר הבהמות של השחקן עודד קוטלר, וה"תשתו ציאניד נאנדרטלים" של הסופרת אלונה קמחי, לא מאוד רחוקים ממנה.