מעמדה המוצק של קנצלר גרמניה, אנגלה מרקל, הןלך ונסדק מרגע לרגע, והיא נקלעה לשעתה הקשה ביותר כמי ששמה יצא לפניה כמנהיגתה הבלתי מעורערת של אירופה כולה. הכל בעטייה של מדיניות ההגירה הליברלית שלה, העלולה לעלות לה, בסופו של דבר, בכסאה, למרות שקשה למצוא לה מחליף.
עלייתן של מפלגות פופוליסטיות והמתנגדות להגירה ברחבי אירופה, כולל AfD בגרמניה עצמה, הציבה את אנגלה מרקל בעמדת התנגשות חריפה מול מנהיגים פופוליסטים ולאומנים. מרקל הגדילה לעשות כשבסתיו 2015 היא פתחה את גבולות גרמניה ליותר ממיליון פליטים, כשמדיניות ההגירה שלה התגלתה מהר מאוד בעוכריה.
עמדת התנגשות מרקל טרחה להציג בפני האירופים בכלל, והבריטים בפרט, תמונה קודרת של המוני אדם זרים המגיעים לארצם, מתיישבים בבתיהם, מקבלים את קצבאותיהם, ותופסים את מקומות העבודה שלהם. הדברים הגיעו לידי כך ששותפיה הקואליציוניים של מרקל מייחלים שהיא תיסוג ממדיניותה ותסרב לכניסתם של מהגרים ופליטים בגבול.
סביר להניח שבכהונתה האחרונה לא הצליחה מרקל להפנים את השינויים המתחוללים באירופה והיא גם כשלה בניסיון לפתור את הדברים שמטרידים את תושבי האיחוד וגוש האירו. ממש כמו המנטור הפוליטי שלה, הלמוט קוהל, היא עלולה למצוא את עצמה טרף לפוליטיקה פרלמנטרית, וזאת בתקופה שקשה לדמיין מחליף ראוי לה בפוליטיקה הגרמנית.
כך או אחרת, מרקל ודאי לא תיארה לעצמה שמפלתה עלולה להגיע מהתמודדות עם מנהיגים אירופיים בינוניים כמו מתיאו סלביני, ראש מפלגת "הליגה" הימנית-לאומנית באיטליה, ועם
דונלד טראמפ, הנשיא הבלתי צפוי ביותר בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב.
