"צייצנים ומפגינים לא מזיזים לי את קצה הציפורן", אמר הד"ר מנדלבליט, היועץ המשפטי של ממשלתנו בדיון בכנסת. ביקש להדגיש עד כמה הוא מחוסן מפני כל מה שאיננו דיון משפטי לשמו. הוא עובד את החוק. לא את הקקופוניה של הציוצים ושל הקריאות הקצובות של מפגיני מוצאי השבתות. איש אמיץ.
חבל. לא רק שהדימוי אינו אפשרי. שום דבר איננו מזיז קצות ציפורניים. רצה להיות מקורי, להתרחק מדימויים וולגריים הנפוצים בין המוני בית ישראל והמציא ציפורן נעה שאין לה יד ורגל. אבל יש בה נטף וולגריות שאינו יפה ליועץ משפטי הדור פנים בכל משמע.
אבל יותר מזה, מה זה בדיוק "לא מזיז לי"? מה זה גינוי מזלז ויהיר של מוחים כ"צייצנים"? תכלית המחאות היא להזיז. במדינה דמוקרטית יש ברית כרותה בין הציבור הקורא "להזיז" לבין הרשות השומעת וזזה. מה שהד"ר מנדלבליט אמר הוא שככל שהדברים נוגעים לו, יכולים הכל לצעוק ככרוכיות. אין להם חלק בתהליך הדמוקרטי. קולו של הציבור אינו יותר מאשר עניין דציבלי.
ייתכן כי אכן ההפגנות "הזיזו גם הזיזו", לא את החקירות אבל את מנגנוני השליטה העצמית והאיפוק של הד"ר היועץ עד שהוא השתלח במזיזיו שלא בטובתו, שלא כראוי למעמדו. התפרץ. מה לעשות. אנושי. אבל, הוא קרא מן הכתב הד"ר מנדלבליט, הוא הכין את התגובה הנרגזת שלו, היא לא פרצה אגב גירוי פתאומי ומפתיע שהמעיד אותו. הוא בא מוכן עם האמירה המתחכמת הזאת. חבל. אין אפשרות אלא לומר כי גם הוא הסיר עוד לבנה מחומת המידות השומרת על איכותו של השיח הציבורי. יכול היה לומר בפשטות, כי הפגנות אינן יכולות להטות אותו מעשות משפט. אבדן שלוותו הזיזה אותו יותר מדי...
