יש שופטים יש שופטים בתל אביב וּבדוּמא. גם במערכת המשפט, המעוז השמאלני החילוני, מתברר יש צדק. עובדה, כנגד כל הסיכויים החרדים והמתנחלים, שזוכים בדרך כלל לנחת הזרוע המשפטית (בעקבות, איך לא, אסכולת 'הכל שפיט' מבית מדרשו של
אהרן ברק), זכו הפעם לרגעי חסד של בג"צ.
תשאלו את 'משיח בכיכר' של חב"ד, כשבניגוד להוראת ראש העירייה בג"ץ אישר את הכינוס בכיכר רבין בתל אביב בהפרדה מגדרית, ותשאלו את נאשמי דומא, שבג"ץ קבע שההודאה בשריפה נסחטה מהם בעינויים. ואם לא די בכך, כאנקדוטה עסיסית קַבלו את הידיעה, כי באורח פרדוכסלי מי שהצמיח את העצור הסידרתי הימני, איתמר בן גביר, לעורך דין מצליח, הוא לא אחר מהשופט העליון ברק.
אז מי אמר שיש שופטים רק בירושלים?
איזהו מאושר טולסטוי, כזכור, אמר שכל המשפחות המאושרות הן אותו דבר, ורק המשפחות האומללות שונות כל אחת על-פי דרכה. דומני שמאז אותה אמירה מפורסמת, של הסופר הנודע, זרמו מים רבים בנהרות חיינו ונופצו מיתוסים לא מעטים, שרווחו בדעת הקהל. אחד מהם הוא שהעושר הוא מתכון לאושר, מיתוס שחוזר ומתנפץ על סלעי המציאות.
חז"ל כבר אמרו: "איזהו מאושר השמח בחלקו". מכאן שהאושר הוא תוצר של פנימיוּת
האדם, ואיננו תְּלוי נסיבות חיצוניות, פוליטיות, כלכליות או אישיות. האושר הוא סיבה ולא תוצאה. האושר הוא פרי אמונה וחשיבה חיובית ותלוי ביחסו הסובייקטיבי של האדם, ובפרשנותו האישית, לנתונים אוביקטיביים. ייתכן אדם בעל-רקע מעולה, אך הוא אומלל נפשית, ולהפך - אדם מאושר למרות גורלו המַר.
לכן אני מפקפקת בתועלת של תעשיית האושר המסחרית, ובעצות ה'אינסטנט' למיניהן, בשיטת ה'עשה ו'לא תעשה' כיצד להיות מאושרים, ומאמינה בעבודה העצמית של האדם על מידת האושר. רק אז הטכניקות השונות כמו דמיון מודרך, תרגילי הרפייה' ואיך לא הומור, יכולות להיות כלים מועילים בדרך להקניית האושר.
עם זאת ניתן להתאמן בשמחה. לשגר חיוך מדי בוקר אל הראי, להתאמן ברשימה יומית של הכרת תודה, בעזרה לזולת ועוד. כי אחרי המעשים, כידוע, נמשכים הלבבות.
הכבוד האבוד חסד עשתה הסוכנות היהודית עם בוז'י הרצוג, ששיחררה אותו מהביצה הפוליטית העכורה שלו ושל מפלגתו, וּבהינף יד העלתה אותו למרומי האולימפוס וּמגדל השן הציוני - הסוכנות, בצומת קבלת ההחלטות והעלייה.
היידה לכבוד האבוד של נסיך הכתר והשר לשעבר וּלחידוש הקשר האבוד, איך לא, עם הרפורמים וּלתפארת השמאל בישראל.
